שבועות, פרק ד', משנה י"ג. משנה זו דנה בביטויים השונים התקפים להיחשב שבועת העדות, ובשמותיו וכינוייו של הקב"ה שבהם ניתן להשביע.
הביטויים המחייבים בשבועת העדות:
"משביע אני עליכם"
"מצווה אני עליכם"
"אוסר אני עליכם" - לשון של איסור.
בכל אחד מן הביטויים הללו העדים חייבים. הגמרא מבהירה כי לפחות בשני הביטויים האחרונים - "מצווה אני עליכם" ו"אוסר אני עליכם" - עליו להוסיף את המילים "בשבועה", שהרי אין באמירתם כל אזכור של שבועה: "מצווה" אינו אלא לשון ציווי, ו"אוסר" אינו אלא עשיית איסור. משום כך נדרשת התוספת "בשבועה".
מהי כוונת התוספת "בשבועה"?
שיטת רש"י: שהמשביע משתמש בפועל באחד משמותיו של הקב"ה, וזהו הנקרא שבועה.
שיטת החולקים: די באמירת המילה "בשבועה" עצמה, וזוהי כוונת המשנה.
לעומת זאת, האומר "בשמים ובארץ" - פטור. אין זה אחד משמותיו של הקב"ה, ואף אין בדבריו אזכור של שבועה, ולפיכך אין בכך די.
השמות והכינויים המחייבים בשבועת העדות:
השם הנכתב באל"ף ודל"ת.
השם הנכתב בשי"ן, דל"ת ויו"ד.
השם הנכתב בצד"י, בי"ת, אל"ף, וא"ו ותי"ו.
כל הכינויים לה' - שהוא רחום וחנון, שאינו כועס בנקל, שהוא מלא רחמים. ביטויים אלו של מידותיו של הקב"ה, כביכול, נחשבים כינויים לשמו.
בכל אחד מן השמות והכינויים הללו מתחייב המשביע בשבועת העדות.
מעמד הכינויים בדינים אחרים:
משעמדנו על דין הכינויים, יש לברר כיצד הם חלים בהלכות נוספות שנאמר בהן שם ה'. אחד האיסורים החמורים שבתורה הוא קללת ה'. המקלל את ה' באחד מן הכינויים הללו - חייב, אלו דברי רבי מאיר, וזו עבירה שדינה מיתה. וחכמים פוטרין ואומרים שאינו נהרג; ואף על פי כן, אף שאינו בכלל מיתה, עדיין עובר הוא על לא תעשה של "לא תקלל". ואולם כל זה בקללת ה' בלבד, אך לעניין שבועת העדות הסכימו חכמים לדעת רבי מאיר, שהכינויים מספיקים לחייב, כפי שהוזכר לעיל.
"המקלל אביו ואמו בכולן" - המקלל את אביו או את אמו באחד מן הכינויים הללו, חייב, דברי רבי מאיר. אף כאן נוקט רבי מאיר את עמדתו לגבי עבירה חמורה זו של קללת ההורים, וחכמים פוטרין, כשם שפטרו בקללת ה'.
"המקלל עצמו וחברו בכולן" - המקלל את עצמו או את חברו באחד מן הכינויים, עובר בלא תעשה. אין כאן עוון שיש בו עונש מיתה, אלא לא תעשה בלבד, והוא נעבר אף בשימוש באחד מכינויי השם.
לשון קללה בשבועת העדות:
האומר לעדים הפוטנציאליים שאם לא יבואו ויעידו "יככה ה'", או שלאחר ששמע את הקללות שבתורה, כבתוכחה, אמר לעד "וכן יככה אלוקים" - כשם שנאמרו הקללות בתוכחה, כך יכה אותך ה' אם לא תבוא ותעיד - הרי זו אלה הכתובה בתורה. זו האלה שאליה מתייחסת התורה בשבועת העדות באומרה "ושמע קול אלה", שהעדים שומעים את קולה של אלה.
ומה הדין באומר בלשון הפוכה: "אל יככה" אם תעיד לי, או "ויברכך", או "וייטיב לך" אם תעיד לי?
רבי מאיר מחייב: אף על לשון זו חייב בשבועת העדות, שכן מכלל הן אתה שומע לאו - שאם לא יעיד, יארע ההפך.
וחכמים פוטרין: אין מחייבים אדם בשבועת העדות מכוח לימוד מכלל הן אתה שומע לאו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הביטויים המחייבים בשבועת העדות - "משביע", "מצווה" ו"אוסר" (בתוספת "בשבועה"), את הפטור באומר "בשמים ובארץ", את השמות והכינויים שבהם מתחייב המשביע, את מעמדם של הכינויים בקללת ה', בקללת אב ואם ובקללת עצמו וחברו, ואת לשונות האלה - במחלוקת רבי מאיר וחכמים באומר בלשון ברכה.