שבועות, פרק ד', משנה י"ב. משנתנו עוסקת בכך שהדרישה מן העדים הפוטנציאליים לבוא ולהעיד חייבת לבוא מפיו של התובע עצמו - האדם המעלה את הדרישה הממונית.
לשון המשנה:
"שילח ביד עבדו" - התובע אינו משביע את העדים בעצמו, אלא שולח את עבדו במקומו לתבוע מהם.
"או שאמר לו הנתבע: משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לו עדות שתבואו ותעידו" - אף שזהו תרחיש חריג, מדובר במקרה שדווקא הנתבע, האדם שכנגדו נטענת התביעה, משביע את העדים שיבואו ויעידו לטובת בעל דינו התובע ממנו (ומה הניעו לכך, אין אנו יודעים).
"הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע" - בשני המקרים העדים פטורים, שכן התביעה חייבת להישמע מפיו של האדם התובע את התביעה הממונית: לא מפי הצד שכנגד, ואף לא מפי עבדו.
מדוע נקטה המשנה דווקא "ביד עבדו"?
המפרשים מתקשים בלשון המשנה: מדוע לא נאמר בפשטות ששילח ביד שליח אחר? מה מיוחד דווקא בעבדו ומשרתו? נחלקו המפרשים בביאור הדבר:
יש המבינים כי אדם אחר, אף שאינו התובע ואינו מעלה את הדרישה הממונית בעצמו, יכול לבוא בהרשאה - בייפוי כוח - ולייצג את ענייניו של התובע. הבא בהרשאה יכול להיות המשביע, ובכוחו לחייב את העדים הפוטנציאליים בשבועה או בעדות. אולם עבד אינו יכול לבוא בהרשאה, ולפיכך בכל התרחישים אין בכוחו לחייב שבועה או עדות.
ויש המבינים כי גם עבד יכול לבוא בהרשאה ובייפוי כוח, ומשנתנו עוסקת בבא ללא הרשאה. שליח אחר אינו מייצג את האינטרס ואינו מחייב שבועה ועדות אלא בהרשאה בלבד, ואילו העבד - "יד עבד כיד רבו" - מייצג את ענייני אדונו אף ללא הרשאה. משום כך נקטה המשנה דווקא "ביד עבדו": אף שאין הוא נזקק להרשאה, אין העדים מתחייבים עד שישמעו מפי התובע עצמו.
הרץ אחר העדים:
בהמשך לכך אומרת הגמרא: אם ראו העדים את התובע רץ אחריהם, וחשו או ידעו שבכוונתו להשביעם שיבואו ויעידו למענו, וקדמו ואמרו לו: "מה אתה רץ אחרינו? אנו נשבעים שאיננו יודעים לך עדות" - הרי אלו פטורים. אף שהם חשים או חושדים שהוא עומד לתבוע ולהשביע אותם, לא שמעו זאת ממנו בפועל, ומאחר שלא שמעו תביעה מפיו, אין כאן "מפי התובע", ולפיכך אין חיוב שבועה ועדות.
לסיכום: משנתנו קובעת כי חיוב שבועת העדות חל רק כאשר התביעה נשמעת מפי התובע עצמו. לפיכך פטורים העדים כששולח התובע את עבדו במקומו, וכן כשהנתבע הוא המשביע. עמדנו על מחלוקת המפרשים בטעם הנקיטה דווקא ב"עבדו" - אם משום שאין העבד יכול לבוא בהרשאה כלל, או משום שאין הוא נזקק להרשאה מדין "יד עבד כיד רבו" - ועל דברי הגמרא שאף החש שעומדים להשביעו, כל עוד לא שמע את התביעה בפועל מפי התובע, פטור.