שבועות, פרק ד', משנה י"א. אף משנה זו עוסקת במקרה שבו העדים - העדים הפוטנציאליים - אינם חייבים בשבועת העדות.
לשון המשנה:
"אמר לשניים: משביע אני עליכם, איש פלוני ופלוני, שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני" - אדם משביע שני עדים פוטנציאליים שיבואו ויעידו עבורו. "שבועה שאיננו יודעין לך עדות" - והם נשבעים שאין הם יודעים לו עדות.
אלא "והם יודעין לו עדות" - למעשה הם כן יודעים עדות, ואף על פי כן פטורים הם, ובאילו אופנים מדובר:
עד מפי עד: העדות שבידם אינה עדות ששמעו או ראו בעצמם, אלא ששמעוה מאדם אחר.
"או שהיה אחד מהן קרוב או פסול": אחד משני העדים קרוב אל בעל הדין ולפיכך פסול מלהעיד, או שהם עצמם פסולים לעדות מחמת עבירות שעברו, וממילא אינם יכולים לשמש כעדים.
"הרי אלו פטורין" - אף על פי שנשבעו, פטורים הם, שהרי במציאות לא היו עדים כשרים.
דיוקם של התוספות:
התוספות מציינים כי הלכה זו כבר נלמדה במשניות הקודמות: על העד להיות ראוי להעיד, מי שבידו לשמש עד. לפיכך מבארים התוספות כי משנתנו עוסקת במצב שבו ישנם שלושה עדים, ושניים מהם כשרים. כיוון שאחד מהם פסול, נוהג בהם הכלל "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" - עדות שנפסלה בחלקה פסולה כולה. ומשום כך, אף שרק אחד מהם אינו כשר, נפטרים כולם משבועת העדות.
לסיכום: במשנה זו למדנו שעדים שנשבעו שאין הם יודעים עדות, ובאמת ידעו עדות שאינה ראויה - עד מפי עד, או שאחד מהם קרוב או פסול - פטורים משבועת העדות, שכן ממילא לא היו עדים כשרים. ולפי התוספות עוסקת המשנה בשלושה עדים, ופסלותו של אחד מהם פוטרת את כולם, מכוח הכלל "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה".