שבועות, פרק ד', משנה י'. משנה זו מלמדת כי שבועת העדות מחייבת שהמשביע יזהה את מי שהוא משביע. אין די באמירה כללית המופנית אל קבוצה גדולה של אנשים, והמשנה מביאה לכך דוגמה.
לשון המשנה:
"עמד בבית הכנסת ואמר" - אדם קם בבית הכנסת ופונה אל הקהל בכללותו.
"משביע אני עליכם" - הריני משביע שבועה על כולכם.
"שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני" - שאם ידועה לכם עדות בעניני, תבואו ותעידו עבורי.
"הרי אלו פטורים" - אין הם חייבים בשבועת העדות.
אף אם נמצאו בקהל שניים היודעים לו עדות, ולאחר מכן הכחישו וטענו שאין הם יודעים לו עדות - פטורים. הטעם לכך: הם לא זוהו באופן ספציפי, והמשביע לא השביעם במישרין אלא פנה אל הקבוצה כולה באורח כללי בלבד.
כאשר הפנייה מזוהה:
אולם אם אמר, אף בפני קבוצה גדולה: "אני מדבר אליכם", "כל העומדים כאן, שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו" - הרי זו שבועה גמורה. אין נפקא מינה אם מדובר בשני אנשים או בקהל גדול; העיקר הוא שהמשביע מזהה את העומדים לפניו ומפנה אליהם את דבריו במפורש. פנייה כללית לציבור גדול, ללא זיהוי, אינה נחשבת שבועת עדות.
לסיכום: שבועת העדות חלה רק כאשר המשביע מזהה את העדים ומפנה אליהם את שבועתו במישרין. השבעה כללית של קהל בבית הכנסת פוטרת אף את היודעים עדות המכחישים אותה לאחר מכן, ואילו פנייה מפורשת אל העומדים במקום מחייבת, יהיה מספרם אשר יהיה.