שבועות, פרק ג', משנה י'. משנה זו עומדת בבחינת ניגוד: היא, וכן המשנה שאחריה, מהוות ניגוד למשנה שבתחילת הפרק הבא, העוסקת בשבועת העדות ובמגבלות הקיימות בה. שתי המשניות שלפנינו מתארות כיצד אותן מגבלות אינן חלות כלל על שבועת ביטוי ועל שבועת שווא.
"שבועת ביטוי":
המשנה פותחת בשבועת ביטוי - שבועה שאדם מבטא בפיו: "אעשה דבר פלוני" או "לא אעשה דבר פלוני", "עשיתי דבר פלוני" או "לא עשיתי דבר פלוני".
היקף תחולתה של השבועה:
"נוהגת באנשים ובנשים" - השבועה חלה בין שהנשבע איש ובין שהנשבעת אישה.
"ברחוקים ובקרובים" - בין שהשבועה נעשית ביחס למי שאינו קרובו ובין ביחס למי שהוא קרובו. לדוגמה, אדם הנשבע שייתן דבר מה לפלוני - אין נפקא מינה אם אותו פלוני קרובו אם לאו, שלא כשבועת העדות, כפי שנראה בהמשך.
"בכשרים ובפסולים" - בין שהאדם כשר להעיד ובין שהוא פסול לעדות, אין הדבר רלוונטי לשבועה זו.
"בפני בית דין ושלא בפני בית דין" - ניתן להישבע בין בפני בית דין ובין שלא בפניו.
"מפי עצמו" - השבועה מבוססת על דבר שהאדם אומר בעצמו, והוא עצמו צריך להוציא את ההצהרה מפיו. לחילופין, אם אחרים משביעים אותו ואומרים לו: "האם אתה נשבע לכך?", והוא עונה "אמן" - הרי זה נחשב כמפי עצמו, כאילו נאמרה השבועה על ידו.
החיוב על העברה:
"וחייב על זדונה מכות" - העובר על שבועת ביטוי במזיד לוקה מלקות.
"ועל שגגתה קרבן עולה ויורד" - העובר בשוגג, שלא במתכוון, מביא קרבן עולה ויורד: קרבן שסוגו נקבע לפי מצבו הכלכלי של המביא.
לסיכום: במשנה זו למדנו את היקפה הרחב של שבועת ביטוי - באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפניו, ומפי עצמו או בעניית אמן; וכן את החיוב שבצדה: מלקות על הזדון וקרבן עולה ויורד על השגגה.
במשנה הבאה ובראש הפרק הבא נעמוד על שבועת העדות ועל המגבלות הקיימות בה, שמהן מתבררת ההשוואה למשנתנו.