שבועות, פרק ד', משנה ט'. משנה זו דנה במקרה נוסף שבו פטורים העדים מחיוב שבועת העדות.
מקרה המשנה:
אדם בא אל שני עדים ומשביעם, שכאשר תיוודע להם בעתיד עדות הנוגעת לו - יבואו ויעידו למענו. הרי אלו פטורים, "מפני שקדמה שבועה לעדות" - השבועה הושבעה בטרם התרחשה ראיית האירוע בפועל, ואין חיוב אלא כאשר נשבעים על עדות שכבר ראו.
הערת רבי עקיבא איגר:
רבי עקיבא איגר מדייק כי בהכרח מדובר במקרה שבו לא ענו העדים כלל על ההשבעה, שכן יש להבחין בין שני מצבים:
ענו וקיבלו על עצמם את השבועה: העונה אמן, הרי זה כמי שהוציא את השבועה מפיו, ולפיכך יתחייבו למסור עדות בעתיד - לא מחמת שבועת העדות, אלא מחמת שבועת ביטוי.
לא ענו כלל: בזה נאמר דינה של המשנה, שהרי אלו פטורים.
כלל הוא, שכל הנשבע לעשות דבר מסוים מחויב לקיים את שבועתו - ושוב, לא מחמת שבועת העדות אלא מחמת שבועת ביטוי. ומכאן ההוכחה: מאחר שהמשנה פוטרת את העדים באופן כללי, על כורחך מדובר בשלא ענו כלל על אותה שבועה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהמשביע עדים על עדות שתיוודע להם לעתיד - פטורים, מפני שקדמה השבועה לעדות. רבי עקיבא איגר מעמיד את דין המשנה דווקא בשלא ענו העדים כלל, שכן אילו ענו אמן וקיבלו את השבועה, היו מתחייבים מדין שבועת ביטוי.