שבועות, פרק ז', משנה ח'. המשנה פותחת: "ואלו נשבעין שלא בטענה" - אלו הם הנשבעים אף כאשר לא נטענה כנגדם טענת ודאי ברורה. הטוען אינו יודע בבירור שאירעה תקלה, ואין בידו ראיה ממשית, ואף על פי כן הרשות בידו לדרוש מן הצד שכנגד שבועה שהכול נעשה כשורה. המשנה מונה ומבארת את המקרים הללו.
הנשבעים שלא בטענה:
"השותפין" - שני שותפים בעסק אחד: כל אחד מהם רשאי להשביע את חברו שהכול נעשה כראוי ושלא נטל יותר מן החלק המגיע לו.
"והאריסין" - האריס החוכר את השדה ועובד בה, ומתחייב לתת אחוז מן היבול לבעלים. הבעלים רשאי לומר לו: "רצוני שתישבע שלא נטלת דבר נוסף".
"והאפוטרופין" - הממונים על נכסיהם של אחרים, וכן מי שמינהו בית הדין על עיזבון היתומים. אף הם נשבעים שלא החזיקו דבר לעצמם.
"והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית" - אישה שבעלה מינה אותה לקנות ולמכור מחפציו, או שעשאה נאמנת וממונה על נכסיו. בידו לחייבה שבועה שעשתה הכול כראוי ולא נטלה דבר עודף.
"ובן הבית" - אחים שבידם עיזבון שהיה שייך לאביהם, ואחד מהם נתמנה לטפל בכל ענייני הממון. אף האחים רשאים להשביעו.
המכנה המשותף לכל המקרים הללו: המתעסקים בממון שאינו שלהם בלבד נוטים להקל על עצמם ולתרץ שמגיע להם מעט יותר - שמא משום שעמלו יותר מן האחרים - ולהתיר לעצמם דברים שאינם לגיטימיים לחלוטין. משום כך ניתנה לצד השני הזכות לתבוע מהם שבועה.
המשנה מתארת את התרחיש שהיה מתקיים במקרים אלו: "אמר לו מה אתה טוענני" - הנחשד שואל איזו טענה יש בפי חברו כנגדו. "רצוני שתישבע לי" - משיב התובע: איני יודע שאירע דבר שאינו כשורה, אלא שרצוני בשבועה בלבד. ודין המשנה: "חייב" - חייב הלה להישבע.
סייג לדין זה - לאחר החלוקה:
"חלקו השותפין והאריסין - אין יכול להשביעו" - משחילקו השותפים ביניהם ונטל כל אחד את החלק המגיע לו, וכן משחילקו האריסין את יבול אותה שנה, שוב אין בידו להשביעו. אין דין זה נוהג אלא כל עוד לא חולקה הסחורה.
"נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר - מגלגלין עליו את הכל" - אם קיים בין הצדדים עניין ממוני נוסף, שמחמתו מתחייב אותו שותף או אריס שבועה מסיבה אחרת, הרי אף שכבר חילקו ואין עוד בסיס להשביעו בדרך הרגילה - כיוון שהוא נשבע ממילא, בכוחו של גלגול שבועה מצרפים ומוסיפים עליו להישבע אף על מה שאירע בזמן שהיה ביניהם אותו קשר ממוני.
"והשביעית משמטת את השבועה":
אמירה זו אינה נסובה על השבועות שנמנו לעיל, אלא עומדת בפני עצמה, ועניינה במי שנתחייב שבועת מודה במקצת. כיצד? האחד טוען: "אתה חייב לי מאה", והשני משיב: "איני חייב לך אלא חמישים", ולפיכך עליו להישבע שאינו חייב אלא חמישים ולא את היתר.
מלמדת אותנו המשנה: כשם שהשביעית משמטת חובות וגורמת למחילת ההלוואה, כך היא גורמת אף למחילת השבועה. אם קודם שהספיק להישבע הגיעה שנת השמיטה - כשם שאינו חייב עוד את הממון, כך אינו חייב עוד לחברו שבועה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את רשימת הנשבעים שלא בטענת ודאי - השותפין, האריסין, האפוטרופין, האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובן הבית - מפני חשש ההיתר שהמתעסקים בממון אחרים עלולים לתרץ לעצמם; עמדנו על כך שדין זה נוהג כל עוד לא חילקו ביניהם, ושבכוח גלגול שבועה ניתן לצרף אף חיוב שאין להשביעו עליו מצד עצמו; ולבסוף על דין השביעית המשמטת את השבועה, כשם שהיא משמטת את החוב.