שבועות, פרק ד', משנה ח'. בדומה למשנה הקודמת, אף משנה זו מציגה בפנינו דוגמה למצב שבו שבועת העדות אינה חלה.
המקרה שבמשנה:
אדם משביע שני עדים פוטנציאליים: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו לי שאיש פלוני אמר לי שהוא עומד לתת לי מאתיים זוז, ולא נתן". קובעת המשנה כי עדים אלו פטורים, ואף אם כפרו בידיעת העדות.
טעם הפטור:
כפי שכבר עמדנו על כך במשנה הקודמת, אין חיוב שבועת העדות אלא בתביעה ממונית הדומה לתביעת פיקדון: חפץ המופקד ביד אחר, שאם נשבעו עליו לשקר - חייבין. יסוד החיוב הוא תפיסת ממון, ובמקום שאין בו תפיסת ממון - אין החיוב חל.
במקרה שלפנינו, אמירתו של פלוני שבכוונתו לתת מאתיים זוז אינה בגדר תביעה ממונית, שכן אף שאמר שעתיד הוא לתת, אין הוא מחויב לקיים את אמירתו, ואין לתובע כל תביעה כלפיו מכוחה.
ואף כאשר התובע עני והובטחה לו צדקה:
כמה מן המפרשים מציינים כי אף אם הטוען עני, ופלוני אמר שייתן לו את הכסף כצדקה, עדיין אין כאן חיוב, וזאת משני טעמים:
אין בית דין מוציאין ממנו ממון: בית דין אינם גובים ממנו את הכסף מכוח הנדר. לכל היותר היו נוקטים כלפיו באמצעי כפייה - נידוי או חרם - עד שיקיים את המוטל עליו, אך אין הם נוטלים ממנו את הממון בפועל. אין זו, אפוא, תביעה ממונית מלאה.
אפשרות התרת הנדר: במקרה של נדר, אף כאשר נדר אדם לתת צדקה לאדם מסוים, בידו תמיד להיזקק להתרת נדרים ולהפר את נדרו. משכך, אין כאן תפיסת ממון אמיתית.
לסיכום: אמירה של אדם שבכוונתו לתת מאתיים זוז אינה יוצרת תביעת ממון, ואף כשמדובר בצדקה לעני - אין בית דין מוציאין את הממון בפועל, ובידי הנודר להתיר את נדרו. לפיכך אין העדים חייבים שבועת העדות במצב כזה, אף אם כפרו בעדותם.