שבועות, פרק ו', משנה ו'. משנה זו עוסקת בשאלת מודה במקצת: האם לפנינו הודאה חלקית תקפה המחייבת שבועה, או שמא כפירה בכל.
שתי הקדמות לפני הלימוד:
דין המשכון: המלווה לחברו כסף ונוטל חפץ כמשכון, נחשב שומר שכר על אותו משכון. לפיכך, אם נאבד המשכון או נגנב - חייב המלווה לשלם. בכל המקרים שבמשנתנו מדובר במשכון שאבד, והמלווה שהמשכון היה תחת שמירתו חייב באחריותו.
שיטת המטבעות: סלע מורכב משני שקלים, וכל שקל מורכב משני דינרים - נמצא שבסלע ארבעה דינרים.
המקרה הראשון - טענת המלווה, והלווה כופר בכל:
המשנה פותחת: "המלווה את חברו על המשכון ואבד המשכון" - הלוואה שניתנה על סמך משכון, והמשכון אבד מיד המלווה. "אמר לו: סלע הלוויתיך עליו ושקל היה שווה" - טוען המלווה: הלוויתי לך סלע על סמך משכון זה, והמשכון לא היה שווה אלא שקל, כמחצית ההלוואה, ולפיכך אתה עדיין חייב לי שקל. "והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלוויתני עליו" - משיב הלווה: אמת שהלוויתָ לי סלע על משכון זה, אך סלע שלם היה שווה. הואיל והאחריות על המשכון הייתה מוטלת עליך ואתה איבדתו, ושוויו כשווי ההלוואה - איני חייב לך דבר.
מאחר שהלווה כופר בכל וטוען שאינו חייב מאומה, הריהו פטור משבועה, שכן אין כאן מודה במקצת. ראוי לציין כי בזמן הגמרא תיקנו שהכופר בכול יישבע שבועת היסת, אולם תקנה זו לא הייתה קיימת בזמן המשנה.
המקרה השני - הלווה מודה במקצת:
המשנה ממשיכה במקרה דומה: המלווה טוען "סלע הלוויתיך עליו ושקל היה שווה", וכבמקרה הקודם הוא תובע שקל שלם. "והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלוויתני עליו ושלושה דינרים היה שווה" - הלווה מודה שאכן קיבל סלע, אך לדבריו המשכון היה שווה שלושה דינרים ולא שני דינרים (שהם שקל). נמצא שהמלווה תובע שקל שלם, והלווה מודה בדינר אחד בלבד. הואיל והוא מודה במקצת התביעה - חייב שבועה.
המקרה השלישי - טענת הלווה, והמלווה כופר בכל:
המקרה הבא הופך את היוצרות, וכעת הלווה הוא התובע: הלוויתָ לי סלע על סמך משכון זה, אך המשכון היה שווה יותר מן ההלוואה - שני סלעים היה שווה. הואיל ואיבדת אותו, הסלע שלוויתי ממך נפרע מאליו מכוח אחריותך, ואתה עדיין חייב לי סלע נוסף. המלווה, האחראי על המשכון, משיב: לא כי, אלא כשווי ההלוואה בלבד היה שווה, ואיני חייב לך דבר. הואיל והוא כופר בכול - פטור מן השבועה.
המקרה הרביעי - המלווה מודה במקצת:
הלווה טוען כבמקרה הקודם: הלוויתָ לי סלע על משכון זה, והמשכון היה שווה כפליים, ולפיכך אתה חייב לי סלע נוסף. המלווה משיב: אמת שהלוויתי לך סלע על משכון זה, ואמת שהיה שווה יותר מסלע - אך חמישה דינרים היה שווה בלבד, ולפיכך איני חייב לך אלא דינר אחד. כלומר, איבדתי את המשכון, ואתה היית חייב לי סלע, ואיני חייב לך אלא דינר אחד, שהוא ההפרש שבין שווי המשכון לשווי ההלוואה. הואיל והמלווה מודה במקצת - חייב שבועה.
שבועת השומר על אבדן המשכון:
עד כה דנו בשבועת המודה במקצת, אולם יש להתחשב בגורם נוסף: המחזיק במשכון, הוא המלווה, בין אם הוא המודה במקצת ובין אם הצד שכנגד הוא המודה במקצת, מאחר שהוא טוען שהמשכון אבד - עליו להישבע שבועה שאין המשכון מצוי עוד ברשותו ושאמת דיבר באבדנו. וכל כך למה? שמא המשכון מוצא חן בעיניו והוא חפץ בו, ואין לו קושי לשלם את דמיו ולהותירו אצלו. לפיכך נדרש הוא להישבע שאכן אבד ממנו.
מי נשבע תחילה?
משנוצר מצב שבו המלווה חייב להישבע שאין החפץ ברשותו, והלווה חייב להישבע כמודה במקצת, מבררת המשנה מי משניהם נשבע ראשון: "ומי נשבע? מי שהפיקדון אצלו" - המחזיק בפיקדון, הוא המלווה, נשבע תחילה.
וטעם הדבר: "שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון" - אילו היה הלווה נשבע תחילה כמודה במקצת, עלול המלווה, שטען כי אבד הפיקדון ושמא לא אבד כלל, להוציא את המשכון ולהראותו כדי להפריך את שבועת הלווה ולהוכיח ששוויו כדבריו ולא כדברי חברו. נמצא שנשבע אדם לשקר בפנינו, ויוצא מכך חילול השם.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה מקרים של מחלוקת בין מלווה ללווה על שווי משכון שאבד: בשניים מהם כופר הנתבע בכול ופטור מן השבועה, ובשניים הוא מודה במקצת וחייב שבועה. עוד למדנו שהמחזיק במשכון חייב להישבע שאין הוא מצוי ברשותו, ושהוא הנשבע ראשון - שמא יישבע חברו ולאחר מכן יוציא הלה את הפיקדון ונמצא שם שמיים מתחלל.