שבועות, פרק ד', משנה ז'. משנה זו עוסקת במקרים שבהם דין שבועת העדות אינו חל, אף שהושבעו העדים לבוא ולהעיד.
עדות שאין עמה תביעת ממון:
אדם אומר לעדים אפשריים: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו לי" - ומבקש מהם להעיד באחד מן העניינים הבאים:
"שאני כהן" או "שאני לוי" - עדות על ייחוסו.
"שאיני בן גרושה" - שכן אילו היה בן גרושה, לא היה כשר לכהונה.
"שאיני בן חלוצה" - שהחלוצה אסורה לכהן לכל הפחות מדרבנן, ובנה פסול מן הכהונה.
הטעם שאין שבועת העדות שייכת במקרים אלו הוא שאין כאן תביעת ממון, ורק בתביעה ממונית שייכת שבועת העדות. דין זה נלמד בגזירה שווה משבועת הפיקדון, שאף היא נאמרה בתביעת ממון.
תביעה בעניינו של צד שלישי:
ממשיכה המשנה: התובע דורש מן העדים שיעידו על אדם אחר - שפלוני כהן או לוי, או שאינו בן גרושה ואינו בן חלוצה. במקרים אלו יש שני חסרונות: מלבד שאין בהם תביעת ממון, אף אין הם באים מפי התובע עצמו, אלא נוגעים לצד שלישי. וכלל הוא ששבועת העדות צריכה לבוא מפי התובע, מן האדם התובע את התביעה הממונית.
כוחה של הרשאה:
אכן, אף כאשר התביעה אינה באה מפי התובע, יש שצד שלישי יכול לתבוע שבועת עדות - כאשר בידו הרשאה, כוח של שליחות מעין ייפוי כוח. בכוחה של זו רשאי הוא לתבוע מפלוני בשם אדם אחר שיבוא ויעיד. אולם גם זאת רק בתביעת ממון, ובמקרים שלפנינו, אף אם הייתה בידו הרשאה, לא הייתה שבועת העדות שייכת, שהרי אין כאן תביעה ממונית.
אונס ופיתוי - כשההרשאה אינה מועילה:
המשנה ממשיכה במקרה של צד שלישי: פלוני אנס את בתו של אדם אחר ונתחייב בתשלומין, או שפיתה אותה ונתחייב בתשלומין. בשני מקרים אלו, אף שמדובר בתביעה ממונית ואף אם בא בהרשאה - אין ההרשאה מועילה. שכן ההרשאה מועילה רק בכספים שהיו מלכתחילה שייכים לתובע: אדם שהפקיד פיקדון אצל חברו או הלווה לו כסף, תובע בחזרה את ממונו שלו, ובזה מועיל כוח השליחות. אך בנזיקין מעולם לא היה אותו ממון בידו, ואין כאן אלא תביעת פיצוי, ובפיצוי אין ההרשאה מועילה. משום כך, אף שהמדובר בתביעה ממונית, אין השבועה חלה: שבועת העדות שייכת רק כשהיא באה מפי התובע עצמו או ממי שבידו כוח הרשאה, וכאן אין ההרשאה מועילה.
מקרים שיש בהם חיוב מיתה:
ממשיכה המשנה ומונה שלושה מקרים נוספים:
"ושחבל בי בני" - שבנו עשה בו חבלה שיש בה חיוב מיתה.
"ושחבל בי חברי" - שחברו עשה בו נזק שהוציא ממנו דם בשבת.
"ושהדליק לי גדישי" - שהדליק את ערמת התבואה שלו בשבת.
"הרי אלו פטורים" - פטורים משבועת העדות, לפי שאין כאן חיוב ממון. ומדוע אין כאן תביעה ממונית? משום שכיוון שכרוך במעשים אלו חיוב מיתה, אומרים אנו את הכלל של "קים ליה בדרבה מיניה": כיוון שהוא מתחייב מיתה, או שעשה מעשה שיכול להביאו לידי מיתה, פוקעת ממנו האחריות הממונית. וכיוון שאין תביעה ממונית, אין שבועת העדות שייכת.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה טעמים לפטור משבועת העדות: עדות שאין עמה תביעת ממון (כגון עדות על ייחוס כהונה ולוויה); עדות שאינה באה מפי התובע אלא בעניינו של צד שלישי, שאף הרשאה אינה מועילה בה כשהתביעה היא תביעת נזיקין ופיצוי ולא ממון שהיה בידו מתחילה; ומקרים שיש בהם חיוב מיתה, שבהם נפטר החייב מן הממון מכוח הכלל "קים ליה בדרבה מיניה".