שבועות, פרק א', משנה ז'. משנה זו היא המשך ישיר למשנה הקודמת. בסופה של המשנה הקודמת למדנו כי על כל העבירות שמחוץ לטומאת מקדש וקדשיו - אותן עבירות הקשורות בטומאה, המערבות את בית המקדש והקדשים - השעיר המשתלח מכפר: על מצוות עשה ועל לא תעשה, על כריתות ועל מיתות בית דין.
המשנה כאן פותחת וקובעת כי דין זה נכון לגבי כולם: ישראלים, כהנים, הכהן המשוח והכהן הגדול. כולם נהנים מכפרתו של השעיר המשתלח בכל שאר העבירות.
היכן, אם כן, ההבדל בין ישראלים, כהנים, הכהן המשוח והכהן הגדול?
ההבדל היחיד הוא בדם הפר. עד כה, בכל הקרבנות שדנו בהם - ברגלים, בימים טובים, בראש חודש וביום הכיפורים - עסקנו בשעירים, הם העיזים המובאים לחטאת. אולם יש גם פר, שור הבא לחטאת, והוא מובא על ידי הכהן הגדול בעבור עצמו ובעבור הכהנים.
דמו של אותו פר הוא המספק לכהנים את הכפרה על "טומאת מקדש וקדשיו":
טמא שנכנס לבית המקדש.
טמא שאכל קדשים.
טהור שאכל קדשים טמאים.
כל אותם דינים של טומאת מקדש וקדשיו, שכפרתם של ישראל עליהם באה דרך השעירים כפי שלמדנו במשניות הקודמות - כפרתם של הכהנים עליהם באה מדם הפר.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק בעניין זה ואומר: "כשם שדם השעיר הנעשה בקודש הקודשים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים". יש להדגיש כי כפרת השעיר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו נעשית ללא כל וידוי - אין וידוי הקשור לאותו שעיר, אלא הוא מובא, והדם עצמו מספק את הכפרה. כך גם דם הפר מכפר על הכהנים על כל טומאת מקדש וקדשיו.
אלא שעל הפר יש וידוי, כשם שיש וידוי על השעיר המשתלח. מכאן ממשיך רבי שמעון: "כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, כך וידויו של פר מכפר על הכהנים" - הווידוי על השעיר המשתלח מכפר על כלל ישראל בכל שאר העבירות, וכנגדו וידוי הפר מכפר על הכהנים בכל שאר העבירות.
העולה מדברי רבי שמעון: השעיר המשתלח אינו ממלא כל תפקיד עבור הכהנים, שכן כפרתם באה כולה מן הפר - דם הפר מכפר עליהם על טומאת מקדש וקדשיו, ווידוי הפר מכפר עליהם על כל שאר העבירות. נמצא שהשעיר המשתלח מובא עבור הישראלים בלבד.