שבועות פרק ז', משנה ז'. משנה זו פותחת ברשימת מקרים שבהם הבא לגבות את המגיע לו נדרש להישבע. רשימה זו שנויה במקורה במשנה במסכת כתובות בפרק התשיעי, והמשנה שלפנינו קובעת: כשם שבאותם מקרים נדרשת שבועה, כך גם יתומים הבאים לגבות חוב שהיה שייך לאביהם - אף הם נדרשים להישבע.
כך נשנית המשנה: "כשם שאמרו" - כשם שאמרו חכמים במסכת כתובות:
"הפוגמת כתובתה" - אישה שכבר קיבלה חלק מכתובתה אך לא את מלוא הסכום. הבעל טוען שגבתה את כל הכתובה, והיא טוענת שגבתה רק חלק ממנה, ולפיכך "לא תיפרע אלא בשבועה" - אין היא גובה אלא אם כן נשבעת.
"ועד אחד מעידה שהיא פרועה" - עד אחד מעיד שכבר נפרעה, והיא אומרת שלא נפרעה. אמנם השטר עדיין בידה, ומסמך זה מצביע על כך שלא נפרעה, אך מאחר שיש עד המעיד נגדה - אינה נפרעת אלא בשבועה.
"מנכסים משועבדים" - אישה הבאה לגבות את כתובתה מנכסים שבעלה כבר מכר לאחרים, ויש לה שעבוד עליהם ולכן היא יכולה לגבות מהם. אף כאן אין היא גובה אלא בשבועה.
"ומנכסי יתומים" - אלמנה הבאה לגבות את כתובתה מן העיזבון הנמצא כעת בידי היתומים - אינה נפרעת אלא בשבועה.
"והנפרעת שלא בפניו" - אישה הגובה את כתובתה כשבעלה אינו נוכח, בהיותו במקום אחר - אינה נפרעת אלא בשבועה.
דין היתומים:
כשם שאמרו חכמים את כל הדברים הללו, "כך היתומים לא יפרעו אלא בשבועה" - יתומים הבאים לגבות חוב שהיה חייב לאביהם, אף הם אינם גובים אלא אם כן נשבעים.
וכיצד נשבעים יתומים אלו? הם עצמם לא היו נוכחים, ולפיכך זהו נוסח שבועתם: "שבועה שלא פּיקדנו אבא, ולא אמר לנו אבא, ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע" - אבינו לא ציווה אותנו ולא אמר לנו דבר על כך שהחוב כבר נפרע, ואף לא מצאנו בין מסמכיו דבר המעיד שהשטר הזה, החוזה המורה על חובת התשלום, נפרע.
ביאור הגמרא - מי מת ראשון:
הגמרא מבארת שמדובר ביתומים הבאים לגבות מיתומים, ומכאן שיש להעמיד את המקרה בכיוון אחד בלבד: המלווה, שהלווה את הכסף ובניו באים כעת לגבות, מת ראשון - בחייו של הלווה. בתרחיש כזה עמדו יתומיו של המלווה כבר מלכתחילה במצב שבו יכלו לגבות מן הלווה, שהיה עדיין בחיים.
אולם אילו היה זה להיפך, שהלווה מת ראשון: אביהם, המלווה, לא היה יכול לגבות מן היתומים אלא בשבועה, ואין אדם מוריש שבועה - אין ביכולתו להעביר לדור הבא את הזכות לגבות באמצעות שבועה. ומאחר שזהו הכלל, בהכרח עוסקת המשנה במקרה שהמלווה מת בחיי הלווה, שאם לא כן אין המקרה מתיישב.
רבי יוחנן בן ברוקא:
רבי יוחנן בן ברוקא אומר: "אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב, הרי זה נשבע ונוטל" - אף אם הבן הבא לגבות בשטר זה נולד לאחר פטירת אביו, ואין הוא יכול להישבע שאביו לא אמר לו דבר, שהרי מעולם לא פגש את אביו - עדיין נשבע הוא ונוטל. במקום אותה עדות יישבע שלא מצא בין כל המסמכים שהשטר הזה נפרע.
רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: "אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו: שטר זה אינו פרוע - הוא נוטל שלא בשבועה" - אם ישנם עדים שהאב אמר בשעת פטירתו שהשטר לא נפרע, גובה בנו היתום בלא שבועה, שכן הרי זה כאילו כבר נתקיימה השבועה: עדים העידו שהאב אמר בדיוק את הדבר שהיה נשבע עליו, שהשטר לא נפרע. משום כך אין צורך בשבועה.
אולם התנא קמא סובר שאף בתרחיש זה נדרש הבן להישבע, משום שחוששים שמא אמר האב דברים אלו רק כדי ליצור רושם שיש בידו כסף פוטנציאלי בחוץ ושבנו יורש ירושה נאה, ואפשר שאין דבריו אמת. אך כאשר הוא אומר זאת לבנו, מניחים שזו האמת, ולפיכך אם נשבע הבן על כך - גובה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי כשם שמנו חכמים בכתובות מקרים שבהם אין האישה נפרעת אלא בשבועה, כך יתומים הבאים לגבות את חוב אביהם נשבעים שלא פיקדם אביהם ולא אמר להם דבר, ושלא מצאו בין שטרותיו שהשטר פרוע. עמדנו על הכרח הגמרא שהמלווה מת בחיי הלווה, שכן אין אדם מוריש שבועה; על דעת רבי יוחנן בן ברוקא שאף בן שנולד לאחר מיתת אביו נשבע ונוטל; ועל מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל והתנא קמא במקרה שיש עדים על דברי האב בשעת מיתתו.