שבועות, פרק ח', משנה ו' - המשנה האחרונה במסכת שבועות. משנה זו ממשיכה את קו המשניות הקודמות, שעסקו במקרים שבהם נשבע האדם לשקר: לעיתים תחייב אותו השבועה בקרבן ולעיתים לא, והכול תלוי בשאלה אם פטר את עצמו בשבועתו מאחריות ממונית אם לאו.
טענת השואל: "איני יודע מה אתה סח":
בעל הבהמה בא אל שומרו ושואלו: "היכן שורי?" (בהמשך לדוגמה שנקטו בה המשניות הקודמות, של מי שהשאיל לחברו גרזן ותובעו: "היכן גרזני?"). משיב הלה: "איני יודע מה אתה סח" - כלומר, מעולם לא קיבלתי ממך דבר. והמציאות הייתה שהשור מת, או נשבר, או נשבה, או נגנב, או אבד - מקרים שבכולם חייב השואל. אמר לו בעל הבהמה "משביע אני עליך", ואמר "אמן" - חייב קרבן שבועה, שכן בטענת "איני יודע מה אתה סח" פטר את עצמו מכל אחריות שהיא.
נושא שכר ושוכר - שינוי מפטור לפטור ומחובה לחובה:
המשנה ממשיכה ודנה במי שאמר כן "לנושא שכר ולשוכר". אלו פטורים באונס - במת, בנשבר ובנשבה - וחייבים בגניבה ובאבידה. ואלו הם המקרים:
טען "מת", ובמציאות נשבר או נשבה.
טען "נשבר", ובמציאות מת או נשבה.
טען "נשבה", ובמציאות מת או נשבר.
טען "נגנב", ובמציאות אבד.
טען "אבד", ובמציאות נגנב.
בכל אלה, אמר לו "משביע אני עליך" ואמר "אמן" - פטור. בשלושת הראשונים היה פטור בין לפי טענתו ובין לפי המציאות, ובשניים האחרונים היה חייב כך וכך. נמצא שהשבועה לא הועילה להסיר ממנו אחריות ממונית כלשהי, ולפיכך פטור מקרבן שבועה.
טען אונס והמציאות גניבה או אבידה - חייב:
טען "מת או נשבר או נשבה", שנושא שכר ושוכר פטורים עליהם, "והוא שנגנב או אבד" - שבמציאות נגנב או אבד, ובאלה הם חייבים - "משביע אני עליך", ואמר "אמן" - חייב. שהרי במציאות היה חייב, ובטענת האונס ביקש לפטור את עצמו בשבועתו.
טען גניבה או אבידה והמציאות אונס - פטור:
טען "אבד או נגנב", שנושא שכר ושוכר חייבים עליהם, "והוא שמת או נשבר או נשבה" - שבמציאות אירע אונס והוא פטור - "משביע אני עליך", ואמר "אמן" - פטור, שכן בשבועתו חייב את עצמו בשעה שלאמיתו של דבר היה פטור.
"זה הכלל":
מחובה לחובה - חייב לפי טענתו וחייב לפי המציאות - פטור.
מפטור לפטור - פטור לפי טענתו ופטור לפי המציאות - פטור.
מפטור לחובה - במציאות היה פטור וטענתו מחייבת אותו - פטור, שלא פטר את עצמו בשבועתו כלל.
מחובה לפטור - במציאות היה חייב וטען טענה הפוטרת אותו - חייב.
ואת אותו עיקרון עצמו מנסחת המשנה בלשון נוספת: "זה הכלל: כל הנשבע להקל על עצמו - חייב; להחמיר על עצמו - פטור". כל שבועה שבאמצעותה מקל האדם על עצמו את חיובו - מחייבת קרבן שבועה; ואילו שבועה שבה מחמיר על עצמו, או אף משאירה את הדברים כמות שהם - פטור מקרבן שבועה.
לסיכום: במשנה החותמת את המסכת למדנו את הכלל הקובע את חיוב קרבן השבועה בשבועת השומרים: השואל שכפר בכול פטר את עצמו מכל אחריות ולפיכך חייב; נושא שכר ושוכר שהחליף אונס באונס או גניבה באבידה - פטור, שהרי לא שינה את מעמדו הממוני; טען אונס במקום גניבה או אבידה - חייב; וטען גניבה או אבידה במקום אונס - פטור. וזה הכלל: כל הנשבע להקל על עצמו - חייב, להחמיר על עצמו - פטור.
תודה שהצטרפתם אלינו למסכת שבועות. בכ"ה בדצמבר נשנה כיוון ונצטרף למחזור הבינלאומי של משנה יומית, הפותח מחזור חדש במסכת ברכות, ואנו מצפים שתצטרפו אלינו ללימוד כל הש"ס אם ירצה השם. עד כ"ה בדצמבר אשתף אתכם בכמה מן המשניות האהובות עליי בש"ס ובכמה רעיונות אודותן.