שבועות פרק ז', משנה ו'. אף משנה זו עוסקת במקרים של נשבעין ונוטלין - שאדם נשבע ועל סמך שבועתו גובה - אף שמקרים אלו לא נמנו במשנה הראשונה שבפרק.
המקרה הראשון - חנווני ופירות:
אדם אומר לחנווני: "תן לי בדינר פירות" - פירות בשווי דינר, והחנווני נותן לו. לאחר מכן אומר החנווני: "תן לי את הדינר", והלוקח משיב: "נתתיו לך ונתתו בתוך פונדתך" - כבר שילמתי לך והכנסת את הדינר לארנקך. השאלה היא, אפוא, למי שייכים הפירות: האם רשאי החנווני להחזיק בהם בטענה שטרם קיבל את תמורתם, או שמא זכה בהם הלוקח הטוען ששילם.
הגמרא מבארת כי מדובר במקרה שהפירות אינם מצויים בידי החנווני ואף לא בידי הלוקח, אלא מונחים ברשות הרבים - כך שאין אחד מהם מוחזק בהם. אולם מאחר שהחנווני מודה שמכר את הפירות ללוקח, וכל המחלוקת היא אך ורק בשאלת תשלום הדינר, קובעת המשנה: "יישבע בעל הבית" - הלוקח נשבע, ועל סמך שבועתו נוטל את הפירות המונחות ברשות הרבים.
המקרה השני - טענת "פירות אחרים":
אף כאן מונחים הפירות ברשות הרבים, אלא שבמקרה זה מוסכם על שני הצדדים שהלוקח נתן את הדינר. הלוקח אומר: "תן לי פירות" - את הפירות המונחות כאן, והחנווני משיב: "נתתים לך והולכתן לתוך ביתך" - כבר נטלת את הפירות שקנית והבאתן לביתך, ואילו הפירות המונחות כאן פירות אחרות הן ואינן שלך. במקרה זה נפסק: "יישבע החנווני", ועל סמך שבועתו נוטל הוא את הפירות לביתו.
ההבדל בין שני המקרים נעוץ בשאלת ההודאה: במקרה הראשון הודה החנווני שמכר פירות אלו ללוקח, וכל הספק הוא אם קיבל את תמורתם. במקרה השני טוען החנווני שהפירות המונחות ברשות הרבים כלל אינן הפירות שמכר, ואין להן זיקה לעסקה. מאחר שאינו מודה בכך, נחשב הוא כמי ששולט בפירות אלו - ואף שאין הן בידו ממש, דינו כמוחזק, ולפיכך הוא נשבע ונוטל.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק על המקרה האחרון ואומר: "מי שהפירות בידו - ידו על העליונה". כוונתו אינה למי שהפירות ברשותו ממש, אלא ללוקח ולא לחנווני: מאחר שהפירות אינן ברשות החנווני אלא ברשות הרבים, הרי הן כמי שנמצאות ברשות הלוקח, ולפיכך הוא הנשבע ונוטל.
המקרה המקביל - שולחני ומעות:
המשנה מביאה מקרה דומה, אלא שבמקום חנווני ופירות מדובר בשולחני (מחליף כספים) ובמעות (מטבעות קטנים), והמעות מונחות ברשות הרבים:
אדם אומר לשולחני: "תן לי בדינר מעות", והשולחני נותן לו. לאחר מכן תובע השולחני את הדינר, והלוקח משיב שכבר נתן לו את הדינר והלה הכניסו לפונדתו. כאן נשבע בעל הבית ונוטל את המעות המונחות ברשות הרבים, שכן השולחני מודה שאלו הן המעות שנתן תמורת הדינר, וכל המחלוקת היא אם קיבל את הדינר.
מוסכם שהלוקח נתן את הדינר, והוא תובע: "תן לי מעות" - את המעות המונחות כאן. השולחני משיב: "נתתים לך והולכתן לתוך כיסך" - כבר נטלת את מעותיך, ואילו המעות המונחות כאן מעות אחרות הן ואינן שלך. מאחר שאין הוא מודה שמעות אלו שייכות ללוקח, נשבע השולחני ונוטלן.
אף כאן חולק רבי יהודה וסובר כי אין השולחני נשבע ונוטל, אלא בעל הבית שנתן את הדינר הוא הזוכה במעות, שכן "אין דרך שולחני ליתן איסר עד שייטול דינרו" - אין דרכו של שולחני לתת את המטבעות הקטנים בטרם קיבל את הדינר. וכיוון שטענת השולחני היא שנתן את המעות תחילה, ורק לאחר מכן קיבל את הדינר תמורתן, טענה זו אינה מסתברת, ולפיכך בעל הבית הוא הנשבע ונוטל את המעות המונחות ברשות הרבים.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה מקרים של נשבעין ונוטלין בפירות ובמעות המונחות ברשות הרבים. הכלל העולה מהם: כל שהמוכר מודה שהמקח שלפנינו הוא מקחו של הלוקח, והמחלוקת נסבה על התשלום בלבד - הלוקח נשבע ונוטל; וכל שהמוכר טוען שאלו פירות או מעות אחרים, אין הוא מודה בזיקת הלוקח אליהם, ולפיכך נחשב הוא כמוחזק בהם ונשבע ונוטל. רבי יהודה חולק בשני המקרים האחרונים וסובר שהלוקח הוא הזוכה, ובעניין השולחני מוסיף טעם מסברת המנהג: אין דרך שולחני ליתן איסר עד שייטול דינרו.