שבועות פרק ו' משנה ו': שבועה על קרקע ודברים הנמדדים

שבועות דיני ממונות ובית דין ארבעה שומרים

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

שבועות, פרק ו', משנה ו'. משנה זו ממשיכה את הכלל שהזכרנו קודם לכן - שאין נשבעים על הקרקעות - ובאה לברר מהו הדבר הנחשב קרקע.

מחלוקת רבי מאיר וחכמים בדבר המחובר לקרקע:

רבי מאיר סובר כי יש דברים המחוברים לקרקע ואף על פי כן אין להם דין קרקע, ולפיכך אפשר להתחייב עליהם שבועה. חכמים חולקים עליו וסוברים שדינם כדין קרקע לכל דבר.

במה מדובר? אדם טוען כלפי חברו, שומר או נפקד, ואומר לו: "עשר גפנים טעונות מסרתי לך" - עשר גפנים מלאות בענבים העומדים להיקטף - והלה משיב: לא מסרת לי אלא חמש.

לדעת רבי מאיר: הרי זו הודאה במקצת הטענה, ולפיכך חייב שבועה. אף שהגפנים מחוברות לקרקע, כיוון שהפירות עומדים להיקטף אין להם דין קרקע.
לדעת חכמים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ולפיכך אינו חייב ואינו נשבע.

דין דברים הנמדדים:

דין נוסף מלמדת המשנה: אין אדם נשבע על חפץ אלא אם כן ניתן לעמוד על שיעורו - במידה, במשקל או במניין.

טענה שאינה ניתנת למדידה: הטוען אומר שמסר לחברו בית מלא בחפצים או ארנק מלא, והנתבע משיב: איני יודע, זה מה שנתת לי, טול מה שבתוכו. במקרה זה פטור, שכן אין בתשובתו נקיבה בכמות מסוימת.
טענה הניתנת למדידה: הטוען אומר שמסר לחברו תבואה עד סימן מסוים בבית - כגון בליטה שבכותל - והנתבע משיב שלא היה הדבר אלא עד החלון, שהוא סימן נמוך יותר. כאן חייב, שכן הן הטענה והן התשובה עוסקות בדבר שניתן למדוד אותו.

הכלל העולה מכאן: כאשר הטענה והתגובה לטענה נסובות על דברים הניתנים למדידה - חלה חובת השבועה; וכאשר אין הם ניתנים למדידה - אין חיוב.

לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת רבי מאיר וחכמים בדבר המחובר לקרקע - האם גפנים טעונות פירות העומדים להיקטף נחשבות קרקע לעניין שבועה, ולמדנו כי אין נשבעים אלא על דברים שניתן לעמוד על שיעורם במידה, במשקל או במניין.

המאמר המקורי

אות שבועות ו:ו

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד, עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לָךְ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב שְׁבוּעָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַקַּרְקַע. אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבַּמִּדָּה וְשֶׁבַּמִּשְׁקָל וְשֶׁבַּמִּנְיָן. כֵּיצַד, בַּיִת מָלֵא מָסַרְתִּי לָךְ וְכִיס מָלֵא מָסַרְתִּי לָךְ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל, פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר עַד הַזִּיז וְזֶה אוֹמֵר עַד הַחַלּוֹן, חַיָּב: Rabbi Meir says: There are certain items that are physically on the land but are not treated like land from a halakhic perspective, and the Rabbis do not concede to him concerning this point. How so? If one makes the claim: I assigned you ten grapevines laden with fruit to safeguard, and the other one says: They are only five vines, Rabbi Meir deems the defendant liable to take an oath, as he admitted to a part of the claim, and although the claim concerned grapevines, the primary aspect of the claim was the grapes. And the Rabbis say: The halakhic status of anything that is attached to the land is like the land itself, and therefore he is exempt from taking an oath. One takes an oath only concerning an item that is defined by size, by weight, or by number. How so? If the claimant says: I transferred to you a house full of produce, or: I transferred to you a pouch full of money, and the other person says: I do not know how much you gave me, but what you left in my possession you may take, and the amount in the house or pouch at that time is less than that claimed by the claimant, the defendant is exempt from taking an oath, as the amounts in the claim and the admission are undefined. But if this party says that the house was full up to the ledge, and that party says that it was full up to the window, the defendant is liable to take an oath, as the dispute relates to a defined amount.