שבועות, פרק ד', משנה ו'. כדי לעמוד על תוכנה של משנה זו, עלינו להקדים את היסוד של 'מודה בקנס פטור'.
כלל 'מודה בקנס פטור':
כאשר התורה קובעת עונש על מעשה מסוים, ובא בעל הדין לבית דין ומודה שהוא אשם באותו מעשה - כיוון שאין זה אלא קנס, כלומר עונש בלבד, למדים אנו ממקומות בתורה שברגע שהודה הריהו פטור מן הקנס. פטור זה עומד בעינו אף אם באו עדים לאחר מכן והעידו על המעשה, שכן ההודאה קדמה לבואם.
מחמת כלל זה, אם אמר אדם לעדים שיבואו ויעידו לו על דבר שהוא קנס, אין הם מתחייבים בשבועת העדות. שהרי הנתבע נמצא במצב שאילו היה מודה היה נפטר, ונמצא שעצם העובדה שאינו מודה היא גורם התורם לחיובו. אין אפוא העדים לבדם מחייבים את הממון ומביאים לתשלום הקנס, אלא אי־הודאתו של הנתבע בעבירה היא מן הגורמים לעונש. משום כך, בדבר שהוא קנס גרידא - אין העדים חייבים.
תביעות מעורבות - קנס וממון:
משנתנו דנה במקרים שיש בהם עירוב, שהטענה הנטענת כוללת גם קנס וגם ממון - היינו נזק ממוני ממשי הנגבה, ולא עונש בלבד. לשון המשנה: "משביע אני עליכם" - אדם אומר לעדים הפוטנציאליים שיישבעו לו, שאם לא יבואו ויעידו לו, יתחייבו.
"שיש לי ביד פלוני נזק" - תביעת נזקים, שהלה הזיק לו וחייב לו ממון. אין זה קנס ואין זה עונש, אלא חוב ממוני על הפסד שגרם לו.
"וחצי נזק" - חצי נזק נחשב בדרך כלל לקנס, ולפי זה היו העדים פטורים. אלא שהגמרא מבארת כי מדובר בחצי נזק צרורות: בהמה שהלכה, וניתזו צרורות מתחת לרגליה ושברו כלים. חצי נזק זה נחשב ממון, ולמדים אנו הלכה למשה מסיני שהוא חיוב ממוני ולא קנס. לפיכך העדים חייבים, שכן היעדר עדותם הוא הגורם להפסדו של התובע.
"או תשלומי כפל" - הטוען שחברו חייב לו תשלומי כפל מחמת שגנב ממנו חפץ. אמנם החצי השני של התשלום הוא קנס ועונש, אך החצי הראשון הוא הקרן, הממון שהוא חייב לו. וכיוון שנתבעת כאן קרן - העדים חייבים.
"או תשלומי ארבעה וחמישה" - בגונב שה או שור וטבחו או מכרו, שחייב בתשלומי ארבעה וחמישה. אף שיש כאן קנס, יש גם קרן, ומחמת הקרן חייבים העדים.
"ושאנס איש פלוני את בתי" ו"ופיתה את בתי" - יש בהם חיוב קנס, אך יש בהם גם חיוב בושת ופגם, כלומר תביעה ממונית של הפחתת הערך האישי ושל בושה.
"ושהכני בני" - בן או בת שהיכו את הוריהם ועשו בהם חבורה ממש, ששפכו דם, חייבים מיתה, ובכל מקום שיש חיוב מיתה אין חיוב ממון. אלא שכאן מדובר בתרחיש שלא נשפך בו דם, ולפיכך ייתכנו נזקים - חבלה, כאב וכיוצא בהם - שהם נזקים ממוניים שהבן חייב בהם, שהרי אין חיוב מיתה נלווה. משום כך העדים המסרבים להעיד חייבים בשבועת העדות.
"ושחבל בי חברי" ו"ושהדליק את גדישי ביום הכיפורים" - שחברו חבל בו והוציא ממנו דם, וכן שהצית אש בערמת התבואה שלו, ושתי הפעולות נעשו ביום הכיפורים. החובל ביום הכיפורים או המבעיר בו אש - חייב כרת, ואף על פי כן חיוב התשלומין עומד במקומו: אדם משלם על שהכה או על שהדליק את תבואת חברו. כל עוד אין חיוב מיתה, נשאר החיוב על הנזק הממוני.
לסיכום: בכל המקרים המנויים במשנה העדים חייבים, שכן יש בהם תביעה ממונית - אף אם נלווה אליה קנס או עונש. ואילו בקנס גרידא פטורים העדים, משום שאי־הודאתו של הנתבע היא גורם התורם לחיובו, ואין העדים לבדם מחייבים את הממון.