שבועות פרק ג', משנה ו'. משנה זו דנה בשבועה בנוגע למצווה - הן שבועה לקיים את המצווה והן שבועה שלא לקיימה.
נשבע לבטל את המצווה ולא ביטל:
המשנה קובעת: "נשבע לבטל את המצווה ולא ביטל - פטור". אדם שנשבע שלא יקיים מצווה - למשל, נשבע שלא יניח תפילין - ובסופו של דבר הניח תפילין, פטור על הפרת השבועה, משום שהשבועה מעולם לא חלה: הרי הוא מושבע ועומד מהר סיני להניח תפילין. ואולם, אשם הוא בשבועת שווא, שכן שבועה זו הייתה מעיקרה נטולת משמעות ולא היה בכוחה לחול ולקבל תוקף.
נשבע לקיים ולא קיים:
"לקיים ולא קיים - פטור" - הנשבע לקיים מצווה שהוא מחויב בה ממילא, ולא קיים אותה, פטור אף הוא מן החיוב שעל הפרת שבועה. מובן שעבר על עצם ביטול המצווה, שהרי לא קיים אותה, אך אין הוא בגדר עובר על שבועה.
יתרה מזו: במקרה זה אין השבועה נחשבת שבועת שווא, משום שרשאי אדם להישבע כדי לעורר ולזרז את עצמו לקיום מצוות התורה - וזה בדיוק מה שעשה. אף שבפועל לא קיים את המצווה, בשעה שנשבע הייתה שבועתו תכליתית ולא לחינם. לפיכך, כשאומרת המשנה 'פטור', אין זו פטור מהפרת השבועה בלבד, אלא אף פטור משבועת שווא.
טענת רבי יהודה בן בתירא:
המשנה מציינת כי מן הסברה היה מקום לחייב את הנשבע לקיים מצווה, וכך אכן דעתו של רבי יהודה בן בתירא. הוא למד קל וחומר: ומה שבועת הרשות - דבר שאין בו מצווה ואין האדם מושבע עליו מהר סיני, כגון הנשבע לזרוק אבן ולא זרקה - הרי הוא חייב עליה; שבועת מצווה, שהאדם כבר מושבע עליה מהר סיני, אינו דין שיהא חייב עליה?
תשובת חכמים:
חכמים חלקו עליו, כפי שראינו בתחילת המשנה, ואמרו שאין ללמוד משבועת הרשות לשבועת מצווה. בשבועת הרשות, כגון זריקת אבן, הרשות נתונה לאדם לזרוק או שלא לזרוק, ואין מצווה המורה לו לכאן או לכאן - ולפיכך עשה בה את הלאו כהן, והשבועה חלה לשני הכיוונים. מה שאין כן בשבועת מצווה, שבה מודה אף רבי יהודה בן בתירא כי הלאו וההן אינם שווים: אף לשיטתו, הנשבע שלא להניח תפילין והניח תפילין - פטור, שאין שבועה חלה לבטל דבר תורה. וכשם שאין אדם יכול להישבע כנגד התורה, כך אין שבועתו חלה על קיום מצוות התורה שהוא מושבע עליה ועומד.