שבועות, פרק א', משנה ה'. משנה זו מהווה המשך למשנה הקודמת, ובמידה מסוימת אף ניגוד לה. במשנה הקודמת נשנתה שיטת רבי שמעון, שלפיה שעירי ראשי חודשים מכפרים על אדם טהור שאכל קודשים טמאים; שעירי המוספים של הרגלים, של ימים טובים, מכפרים על מי שלא הייתה לו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף; ואילו שעיר המוסף של יום הכיפורים מכפר על מי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה אך הייתה לו ידיעה בסוף.
השאלה שהועלתה לפניו הייתה האם ניתן להקריב בהמה שנותרה מן האחת עבור מוסף אחר, והוא השיב שאכן ניתן. טעם הדבר, לדבריו, הוא שלכולם צד משותף הקשור לענייני טומאת מקדש וקודשיו - מי שאכל קודשים בטומאה או מי שנכנס לבית המקדש כשהוא טמא.
במשנה שלפנינו נשנית גרסה שונה של שיטת רבי שמעון, שלפיה השעירים השונים מצטברים זה על גבי זה, כפי שיתבאר.
שיטת רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון:
"רבי שמעון בן יהודה אומר משמו" - רבי שמעון בן יהודה אומר את הדברים בשם רבי שמעון, הוא רבי שמעון בר יוחאי. לשיטתו קיימות שלוש דרגות של כפרה, המצטברות זו על גבי זו:
"שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא" - שעירי המוסף הקרבים בראש חודש מכפרים על אדם טהור שאכל דבר טמא. זהו אותו הדין שאמר רבי שמעון במשנה הקודמת.
"מוסיף עליהם של רגלים, שמכפרין על הטהור שאכל את הטמא ועל שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף" - שעירי הרגלים אינם באים בכפרה שונה, אלא בכפרה נוספת: הם מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, ובנוסף לכך על מי שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
"מוסיף עליהן של יום הכיפורים, שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא, ועל שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ועל שאין בו ידיעה בתחילה אבל יש בו ידיעה בסוף" - לשעיר המוסף של יום הכיפורים נוספת שכבה שלישית: הוא מכפר על הטהור שאכל את הטמא, כשם שמכפרים שני האחרים; על מי שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, כשם שמכפרים שעירי הרגלים; ובנוסף על מי שאין בו ידיעה בתחילה אך יש בו ידיעה בסוף, וזהו הפרט המיוחד לשעיר של יום הכיפורים.
קושיית החכמים:
"אמרו לו" - החכמים שאלו את רבי שמעון גם על גרסה זו: האם ניתן להקריב בהמה שנותרה מן האחד עבור מוסף אחר? "אמר להן: הן" - והשיב שאכן ניתן.
"אמרו לו" - והם הקשו על כך: אם כן, אמנם יש הגיון בכך שהשעיר של יום הכיפורים, הכולל בתוכו את שלוש דרגות הכפרה, יוכל לקרב בראש חודש, שהרי כפרתו כוללת את כפרת ראש חודש. אך שעיר של ראש חודש, שאינו מכפר אלא על דבר אחד, כיצד ניתן להקריבו ביום הכיפורים ולכפר בו כפרה שאינה שייכת לו?
תשובתו של רבי שמעון זהה לתשובתו במשנה הקודמת: עדיין יש לכולם צד משותף, שכולם מכפרים על עניין הקשור לטומאה הכרוכה בקודשים - בין אם האדם טמא ובין אם הקודשים טמאים.
לסיכום: במשנה זו נשנתה גרסה נוספת לשיטת רבי שמעון, מפי רבי שמעון בן יהודה בשמו, שלפיה כפרת השעירים מצטברת: שעירי ראשי חודשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא; שעירי הרגלים מוסיפים על כך את מי שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף; ושעיר יום הכיפורים מוסיף אף את מי שאין בו ידיעה בתחילה ויש בו ידיעה בסוף. אף על פי כן, נותרת מסקנתו שניתן להקריב את האחד תחת חברו, מפני הצד המשותף שבכולם - כפרה על טומאת מקדש וקודשיו.