שבועות פרק ג' משנה ה': על מה חלה השבועה

שבועות, פרק ג', משנה ה'. משנה זו עוסקת בסוגי הדברים והפעולות שהשבועה יכולה לחול עליהם.

ארבעת הסוגים שמונה המשנה:

• "אחד דברים של עצמו" - שבועה על דברים הנוגעים לאדם עצמו, שיעשה פעולה מסוימת או שלא יעשה אותה.

• "אחד דברים של אחרים" - שבועה הנוגעת לאנשים אחרים, כפי שיתבאר להלן.

• "אחד דברים שיש בו ממש" - שבועה החלה על חפץ, כגון שאוסר על עצמו פריט מסוים.

• "אחד דברים שאין בו ממש" - שבועה החלה על דבר שאינו ישות פיזית אלא פעילות בלבד.

"כיצד?" - דוגמאות המשנה:

לדברים של אחרים: "שאתן לפלוני ושלא אתן" - שנשבע שיתן לחברו חפץ מסוים או שלא יתן לו אותו. "שנתתי ושלא נתתי" - שנשבע שכבר נתן לאותו אדם את החפץ, או שלא נתן לו.

לדברים שאין בהם ממש, שאין בהם חפץ אלא פעולה בלבד:

• "שאישן ושלא אישן" - שנשבע שיישן בעתיד, או שלא יישן.

• "שישנתי ושלא ישנתי" - שנשבע שישן בעבר, או שלא ישן.

• "שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק" - שנשבע שיזרוק אבן לים בעתיד, או שלא יזרוק.

• "שזרקתי ושלא זרקתי" - שנשבע שזרק אבן לים בעבר, או שלא זרק.

שיטת רבי ישמעאל:

רבי ישמעאל חולק על התנא קמא ועל כל שראינו עד כה בעניין השבועות, שיש בהן ארבעה חלקים הכוללים עבר והווה. לדבריו, "אינו חייב אלא על העתיד לבוא" - אדם חייב על שבועת ביטוי רק כאשר נשבע על מה שיארע בעתיד, לעשות דבר מה או שלא לעשותו, אך לא על דבר שכבר אירע בעבר. מקורו בפסוק "להרע או להיטיב" - שיעשה דבר שלילי או שיעשה דבר חיובי, לשון המורה על העתיד ואינה אומרת דבר על העבר.

תשובת רבי עקיבא:

אמר לו רבי עקיבא: אם כן, אם נוקטים בלשון הכתוב בצמצום כזה, "אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה" - שאין השבועה חלה אלא על דברים שליליים או חיוביים. "דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין?" - כיצד תחול שבועה על פעולה ניטרלית לחלוטין, כזריקת אבן לים, שאין בה טוב ואין בה רע?

השיבו רבי ישמעאל: למדתי זאת מריבוי הכתוב, כלומר מלשון מרבה ומכלילה שבתורה, אף שלא נאמר הדבר במפורש. השיב לו רבי עקיבא: אם ריבה הכתוב דברים ניטרליים, ריבה הכתוב אף דברים שבעבר, ולא רק דברים שבעתיד.

שורש המחלוקת - כללי הדרשה:

הגמרא מסבירה שמחלוקתם נעוצה ביסוד עקרוני: כיצד לדרוש שלוש אמירות שבתורה - כלל כללי, אחריו פרט מסוים, ואחריו שוב כלל כללי:

1. שיטת רבי עקיבא - ריבוי, מיעוט וריבוי: הריבוי הוא הכלל המרחיב, המיעוט הוא הפרט המצמצם, ואחריו ריבוי נוסף. בדרך זו ריבה הכתוב את הכול ומיעט פריט אחד בלבד. "מי שנשבע" - ריבוי; "להרע או להיטיב" - מיעוט; "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" - ריבוי נוסף. נמצא שהכול בכלל: בין חיובי בין שלילי, בין עתיד בין עבר, ואין ממועט אלא דבר מצווה - שאין אדם יכול להישבע שלא לקיים מצווה.

2. שיטת רבי ישמעאל - כלל, פרט וכלל: באותן מילים ממש הוא נוקט בדרך של כלל ופרט וכלל, שדרכו לרבות רק את הדומה לפרט. וכשם שהפרט כאן הוא לעשות דבר חיובי או שלילי בעתיד, כך נכלל כל דבר העתיד להתרחש - אף פעולות ניטרליות שאין בהן הרעה והטבה. אך הריבוי מוגבל לדברים שיארעו בעתיד בלבד, ולא לדברים שכבר אירעו בעבר.

לסיכום: במשנה זו למדנו כי השבועה חלה על דברים של עצמו ושל אחרים, על דברים שיש בהם ממש ועל דברים שאין בהם ממש, ובכל אלו הן על העבר והן על העתיד. רבי ישמעאל מצמצם את החיוב לעתיד לבוא בלבד, מכוח לשון "להרע או להיטיב", ורבי עקיבא מרבה אף את העבר. שורש המחלוקת בכללי הדרשה: רבי עקיבא דורש ריבוי, מיעוט וריבוי, ואינו ממעט אלא דבר מצווה; ואילו רבי ישמעאל דורש כלל, פרט וכלל, ואינו מרבה אלא את הדומה לפרט - כל שהוא לעתיד לבוא.