במשנה הקודמת למדנו על הנשבע ונוטל ומשלם מחצית מן התביעה. כעת נעבור למשנה ה', ובה דוגמה נוספת שבה התירו חכמים לתובע להישבע ומכוח שבועתו להוציא ממון מן הנתבע: מקרהו של החנווני על פנקסו - בעל החנות ובידו ספר החשבונות שבו הוא רושם את עסקאותיו.
מנהג המכירה בהקפה:
המנהג בזמן הגמרא, הנוהג אף כיום, אף שבידינו דרכים משוכללות וטכנולוגיות יותר, הוא מכירה בהקפה. החנווני, בעל חנות המכולת, מוכר ללקוחות שאין בידם מזומן והם ממתינים לבוא משכורתם, ורושם את החוב בפנקסו: פלוני קנה ליטרת קמח וליטרת סוכר וחייב חמישה דולר; אלמוני קנה תריסר ביצים ובקבוק חלב וחייב ארבעה דולר. וכך עומד לפניו רישום מסודר של החובות.
כיצד, אם כן, נעשה החנווני נאמן לבוא לבית דין עם פנקסו ולומר: הפנקס מעיד שפלוני חייב לי חמישה דולר ופלוני ארבעה דולר, ולגבות מהם אף כשהם מכחישים וטוענים ששילמו?
המשנה מסייגת:
"לא שיאמר לו: כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתיים זוז" - אין אדם יכול לבוא ולטעון: פנקסי מעיד שאתה חייב לי מאתיים זוז, שלם לי. במצב כזה אינו נאמן, ואין החנווני נשבע על סמך פנקסו בלבד, שהרי כל אדם עשוי לזייף פנקס.
המקרה שבו עוסקת המשנה:
בעל הבית - הוא הלקוח, שהמשנה והגמרא מכנות אותו כך בניגוד לחנווני - פונה אל החנווני ואומר לו אחת משתי אלה:
"תן לבני סאתיים חיטין" - שולח את בנו בשליחות אל החנות לקבל שתי סאין של חיטים.
"תן לפועלי בסלע מעות" - מוסר לחנווני סלע, מטבע ששוויו מספר קבוע של מעות, ומבקש שייתן לפועלו את תמורתו במטבעות קטנים. בלשון ימינו: מוסר שטר של מאה דולר ומבקש שייתן לפועל עודף - עשרה שטרות של עשרה.
לאחר זמן בא החנווני ותובע את כספו: "נתתי לבנך שתי סאין של חיטים, תן לי את דמיהן; נתתי לפועלך עשרה שטרות של עשרה דולר, תן לי את השטר של מאה". ואילו בעל הבית משיב: "שילמתי לך באמצעות בני - בני נטל את שתי הסאין ושילם לך".
הבן והפועל מצדם מכחישים: "לא נטלנו דבר, מעולם לא הגענו לחנות, ואין בעל הבית חייב לך מאומה". כנגדם נשבע החנווני: רשום בפנקסי שבנך בא ונטל שתי סאין של חיטים; רשום בפנקסי שפועלך בא ונטל עשרה שטרות של עשרה דולר. אף הבן והפועל נשבעים, ונוטלים את תביעתם - שכרם מבעל הבית - בטענה שאין הם מאמינים לחנווני.
שבועה זה בנוכחות זה:
הגמרא מבארת כי במקרה זה נשבעים שני הצדדים, הבן או הפועל מזה והחנווני מזה, בנוכחות זה של זה. שהרי אי אפשר ששניהם צודקים: אם החנווני אומר "נתתי לבנך ואתה חייב לי כסף", והבן אומר "מעולם לא נטלתי ממנו", בהכרח אחד מהם נשבע לשקר. לפיכך מצריכים ששניהם יישבעו זה בפני זה, שמא יתבייש אחד מהם ויודה.
דעת בן ננס:
בן ננס לא קיבל הסדר זה: שני בעלי דין באים לבית דין, ואנו מתירים לשניהם להישבע ביודענו שאחת השבועות היא שבועת שקר - כיצד ניתן להניח לכך? יש דרכים אחדות לקרוא את לשונו, ולפי אחת מהן: "זה או זה" - זה או זה בוודאי נשבע לשקר, וחילול השם נורא הוא. אין להעמיד מצב שבו מחייבים בפועל שבועת שקר, שהרי אחד מהם עתיד לשקר.
לפיכך סבור בן ננס שיש לבטל את השבועות: החנווני נוטל את כספו, הבן או הפועל נוטלים את שכרם, ובעל הבית המסכן הוא הנפסד, כביכול.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של החנווני על פנקסו: אין הפנקס כשלעצמו ראיה, ואין החנווני נאמן לומר "כתוב על פנקסי שאתה חייב לי". אך כאשר שלח בעל הבית את בנו או את פועלו אל החנווני, ובאים הצדדים ומכחישים זה את זה, נשבעים החנווני והבן או הפועל זה בנוכחות זה ונוטלים, שמא יתבייש אחד מהם ויודה. בן ננס חלק וסבר שאין להעמיד מצב המביא בהכרח לשבועת שקר, ולפיכך ייטלו שניהם ובעל הבית הוא הנפסד.
בכך סיימנו את המשנה החמישית בלימודנו במסכת שבועות.