מסכת שבועות, פרק שני, משנה ה'. משנה זו עוסקת במחלוקת התנאים בשאלה על איזו שכחה מתחייב אדם בקרבן עולה ויורד: על שכחת הטומאה או על שכחת המקדש.
דעת רבי אליעזר:
רבי אליעזר נסמך על לשון הכתוב: "או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו" - מדובר באדם שנגע באחד הדברים המטמאים, כגון שרץ מת שהוא טמא, והדבר נשכח ממנו. מכאן קובע רבי אליעזר: "על העלם שרץ חייב, ואינו חייב על העלם מקדש" - חייב הוא כאשר שכח את דבר הטומאה עצמו, ואינו חייב כאשר שכח שהמקום הזה הוא בית המקדש. קביעה זו עומדת בניגוד למה שלמדנו במשנה א' של פרק זה, שלפיה אף השוכח את המקדש חייב בקרבן עולה ויורד.
דעת רבי עקיבא:
רבי עקיבא חולק על רבי אליעזר בנקודה אחת בלבד. הוא נסמך על הכתוב "ונעלם ממנו והוא טמא", ומכאן: "על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש". הוא חוזר ושונה שאין חיוב על העלם מקדש, אך נוקט בלשון "העלם טומאה" ולא בלשון "העלם שרץ".
במה נחלקו?
הגמרא מבארת, לפי אחת הדעות, מהו יסוד המחלוקת:
רבי אליעזר הנוקט "העלם שרץ" - סבור שעל האדם לדעת את הדבר המסוים שגרם לטומאתו: האם היה זה שרץ או נבלת בהמה. עליו לדעת בדיוק מה הביא לידי טומאתו.
רבי עקיבא - סבור שאין הוא צריך לדעת מה גרם לטומאתו. כל עוד הוא יודע שהוא טמא, ניתן לחייבו בקרבן עולה ויורד.
ואולם בנקודה אחת שניהם שווים, וכפי ששניהם שנו במפורש: אין חיוב על שכחת העובדה שאזור זה הוא חלק מבית המקדש.
דעת רבי ישמעאל:
רבי ישמעאל חולק עליהם בנקודה זו, ולומד מכך שנקט הכתוב "ונעלם... ונעלם" - שתי פעמים. הייתור שבלשון "ונעלם" בא ללמדנו שחייב אף על שכחת הטומאה עצמה, ונראה שהוא מסכים לעיקרון שאין צורך בידיעת הטומאה המסוימת אלא די בעצם היותו טמא, כדברי רבי עקיבא. אלא שמוסיף רבי ישמעאל: "חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש" - אף אם שכח את המקדש וזכר שהוא טמא, אף אז יתחייב בקרבן עולה ויורד.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלוש דעות. רבי אליעזר מחייב דווקא על העלם השרץ, כלומר בידיעת מקור הטומאה המסוים, ופוטר על העלם מקדש. רבי עקיבא מחייב על העלם טומאה בלבד, אף בלא ידיעת המקור המסוים, ואף הוא פוטר על העלם מקדש. רבי ישמעאל לומד מכפל הלשון "ונעלם... ונעלם" שחייב בשני האופנים כאחד - הן על העלם טומאה והן על העלם מקדש.