שבועות פרק ו', משנה ד'. משנה זו דנה במעמד המשפטי הנדרש מאדם כדי שיוכל לחייב את חברו בשבועה, ובמי שאין בכוחו לחייב בה.
"אין נשבעין על טענת חרש, שוטה וקטן":
אין הנתבע מתחייב שבועה כאשר התביעה נטענת על ידי אחד משלושה אלה:
חרש - אילם.
שוטה - מי שאינו שפוי בדעתו.
קטן - קטין.
הטעם לכך הוא שאין להם מעמד משפטי, ואין בכוחם לטעון טענה. אמנם מדרבנן, בזמן הגמרא, תיקנו את שבועת היסת, ושבועה זו הייתה חלה; אך בזמן המשנה לא הייתה קיימת.
"אין משביעין את הקטן":
אף אם נטענה טענה כנגד הקטן, אין הוא נשבע, משום שאין הוא מבין את חומרת הדבר, את משמעותה של השבועה ואת העונש המגיע לנשבע שבועת שקר.
"אבל נשבעין לקטן":
הבא לגבות חוב שהיה חייב לו אביו של הקטן, מתוך העיזבון שירש הבן מאביו, ההלכה היא שעליו להישבע כדי לגבות את החוב.
השבועה להקדש:
כמו כן, מי שהקדיש את נכסיו, ובא בעל חוב לגבות מהם משום שהיה לו שעבוד קודם על פריטים אלו לפני שהוקדשו - עליו להישבע שאכן חייבים לו את הפריטים הללו, כדי שיוכל לגבות מן ההקדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חרש, שוטה וקטן אינם מחייבים בשבועה מפני שאין להם מעמד משפטי לטעון טענה (ורק מדרבנן תוקנה שבועת היסת), וכי אין משביעים את הקטן משום שאינו מבין את משמעות השבועה ואת עונשה. מנגד, נשבעים לקטן - הבא לגבות חוב מן העיזבון שירש, ונשבעים אף להקדש - בעל חוב שקדם שעבודו להקדשת הנכסים.