משנה זו במסכת שבועות, פרק ח' משנה ד', אינה עוסקת בשומר חינם או בשומר אחר, אלא באדם מן השורה הגונב חפץ מחברו.
המקרה הראשון - כפירה בגניבה:
בעל השור בא ותובע: "היכן שורי שגנבת?", והלה משיב: "לא גנבתי" - ובאים עדים ומעידים כי אכן גנב. זהו המקרה הקלאסי שבו חייבה התורה את הגנב בתשלומי כפל.
ואם לא זו בלבד שגנב, אלא אף טבח או מכר, מוסיפה עליו התורה תשלום מוגדל:
שה: תשלומי ארבעה - פי ארבעה מן הקרן.
שור: תשלומי חמישה - פי חמישה מן הקרן.
המקרה השני - הודה בגניבה וכפר בטביחה ובמכירה:
באו עדים להעיד נגדו, והוא אומר: "גנבתי, אך לא טבחתי ולא מכרתי" - במקרה זה אינו משלם אלא את הקרן בלבד. את הכפל אינו משלם, משום שהודה מעצמו בגניבה, ומודה בקנס פטור מן הקנס.
ואף שהוא מכחיש את הטביחה ואת המכירה, והכחשתו אינה אמת - שהרי באמת טבח או מכר - אף על פי כן אינו משלם אלא את הקרן. הטעם: התורה חייבה תשלומי ארבעה או חמישה בלבד, ואין בתורה קטגוריה של תשלומי שלושה או ארבעה. משכך, כיוון שאין כאן חיוב כפל, ממילא אין כאן תשלומי ארבעה וחמישה, והדבר היחיד המוטל עליו הוא תשלום הקרן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הגנב הרגיל: הכופר בגניבה ובאו עדים - משלם כפל, ואם טבח או מכר משלם ארבעה בשה וחמישה בשור. אך המודה בגניבה וכופר בטביחה ובמכירה - פטור מן הכפל מדין מודה בקנס, וממילא פטור אף מתשלומי ארבעה וחמישה, שכן אין תשלום של שלושה או ארבעה, ואינו משלם אלא את הקרן בלבד.