שבועות, פרק ג', משנה ד'. משנה זו עוסקת באדם שנשבע שלא לאכול, ובשני מצבים מיוחדים: כאשר המאכל שאכל אינו ראוי כלל לאכילה, וכאשר הוא מאכל האסור באכילה מן התורה.
החלק הראשון של המשנה - דברים שאינם ראויים לאכילה:
"שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה ושתה משקין שאינם ראויים לשתיה - פטור". אדם נשבע שלא יאכל, ולאחר מכן אכל דברים שאינם מיועדים כלל לאכילה, או שתה משקים שאינם ראויים לשתייה. הוא פטור, שכן שבועתו הייתה שלא יאכל, ואין זו נחשבת אכילה או שתייה כלל.
החלק השני - דברים האסורים באכילה:
"שבועה שלא אוכל, ואכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים - חייב, ורבי שמעון פוטר". אם נשבע שלא יאכל, ואכל מאכלות אסורים: נבלה (בהמה שלא נשחטה כהלכה), טרפה (בהמה שנמצא פגם באיבריה הפנימיים), או שקצים ורמשים - כל אלו אסורים באכילה מן התורה. לדעת התנא קמא חייב על הפרת שבועתו, ורבי שמעון פוטר.
טעמו של רבי שמעון:
האדם כבר "מושבע ועומד מהר סיני" שלא לאכול דברים אלו. איסור התורה כמוהו כשבועה, ונמצא שכבר רובצת עליו שבועה מוקדמת - ואין שבועה חלה על שבועה. לפיכך, אף שעבר על איסור תורה, לא עבר על איסור שבועה.
שיטת התנא קמא:
גם התנא קמא מודה ליסוד זה שהאדם מושבע ועומד מהר סיני. כיצד, אם כן, הוא מחייב? הר"ן והרמב"ם מבארים על פי מסקנת הגמרא, כי המדובר דווקא כאשר כלל בשבועתו דברים האסורים יחד עם דברים המותרים - כלומר נשבע שלא יאכל מאכל כשר ומאכל שאינו כשר כאחד.
מכיוון שאמר במפורש שלא יאכל מאכל כשר, והשבועה חלה עליו, היא חלה גם על המאכל האסור הנכלל עמו, אף שכבר מוטלת עליו שבועה מן התורה שלא לאוכלו. זהו "כולל דברים המותרים עם דברים האסורים", והתנא קמא מחייב בכך. רבי שמעון דוחה זאת וסובר שאף שכלל עמו מאכל כשר, אין השבועה חלה על המאכל האסור.
המשך המשנה - מעשה אכילה שכבר נעשה:
כעת דנה המשנה במי שכבר אכל דברים שאינם כשרים. מבחינה טכנית אין זה מקרה של שבועה אלא של נדר: אדם אוסר על אשתו ליהנות ממנו בלשון "קונם", כקורבן - שלא תוכל ליהנות ממנו כשם שאינה יכולה ליהנות מקורבן. והוא תולה זאת בתנאי: הנדר יחול רק אם אכל היום, קודם שנדר. ואכן אכל באותו יום, אלא שאכל מאכל שאינו כשר. האם נחשב הדבר לאכילה?
המשנה קובעת כי אשתו אסורה עליו, כלומר הנדר חל ותופס. דין זה נכון אפילו לשיטת רבי שמעון, ובביאור הדבר:
המחלוקת הקודמת נסבה על השאלה האם אדם מתכוון לכלול בשבועתו, או האם בכוחו לכלול בה, דברים שכבר מוטלת עליהם שבועה מהר סיני. אך כאן הדיון הוא בפעולה שכבר התרחשה בפועל: הוא אכל מאכל אסור, ואכילת מאכל אסור נחשבת אכילה לכל דבר - אין זה כאכילת עפר, שאינה ראויה לאכילה כלל.
לפיכך, כשהוא אומר "אם אכלתי" - הרי אכל, ואיש אינו חולק על כך שזו אכילה. כל השאלה הייתה אם שבועה יכולה לחול במקום שכבר קיימת שבועה קודמת; אך כאן הקונם תולה את חלותו במעשה שהתרחש, ומעשה אכילה אכן היה - ועל כן הנדר חל.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הנשבע שלא לאכול ואכל דברים שאינם ראויים לאכילה - פטור, שאין זו אכילה. אכל מאכלות אסורים - התנא קמא מחייב, ורבי שמעון פוטר משום שמושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה. לדעת הר"ן והרמב"ם מדובר בכולל דברים המותרים עם האסורים. ובסיום ראינו כי הנודר קונם על תנאי שאכל היום - נדרו חל אף שאכל מאכל אסור, שכן אכילה זו מעשה אכילה גמור היא.