שבועות, פרק ד', משנה ד'. משנה זו עוסקת בזיקה שבין שני העדים בשבועת העדות: כיצד משפיעה כפירתו של האחד על חיובו של חברו.
שלושה אופני כפירה:
"כפרו שניהם כאחת" - שני העדים מכחישים כאחד שהם יודעים עדות, ואזי "שניהם חייבין".
"בזה אחר זה" - כפר הראשון, ולאחריו כפר השני, ואזי "הראשון חייב והשני פטור". הראשון חייב בקרבן עולה ויורד ועובר על שבועת העדות, שכן בשעה שכפר עדיין הייתה קיימת אפשרות של שני עדים. אך משכפר הראשון, נותר השני כעד יחיד שאין בכוחו להועיל, ואף אילו רצה להעיד לא היה בעדותו כלום, ולפיכך פטור.
"כפר אחד והודה אחד" - הכופר חייב, ואילו המודה שהוא יודע עדות פטור.
שתי כיתי עדים:
המשנה ממשיכה: "היו שתי כיתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השנייה - שתיהן חייבות, בזמן שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן". כלומר, ארבעה עדים בסך הכול, שתי כתות: כפרה הראשונה בידיעת העדות ולאחריה כפרה גם השנייה, ושתיהן חייבות.
דין זה מעורר תמיהה, והגמרא עומדת על הקושי: כאשר קיימת כת שנייה של עדים, אין כפירתה של הכת הראשונה גורמת הפסד כלשהו לתובע, שהרי עומד לרשותו זוג עדים נוסף שביכולתו להעיד. אם כן, כיצד יתכן מקרה ששתי הכתות חייבות? לכאורה היה על הכת הראשונה להסתמך על הכת השנייה.
ביאור הגמרא:
מדובר במצב ייחודי: בשעה שכפרה הכת הראשונה בידיעת העדות, הייתה הכת השנייה פסולה לעדות מחמת קורבה, שכן נשות עדיה היו קרובות לתובע או לנתבע. אולם אותן נשים היו גוססות, שרויות על ערש דווי.
המשנה משמיעה לנו שאף על פי שכלל בידינו כי רוב גוססים למיתה, ומן הסתם תפקע הקורבה בקרוב מאוד, כל עוד לא מתו הנשים אין הכת השנייה כשרה להעיד, שהרי ברגע זה הם קרובים. וכיוון שכך, הכת הראשונה חייבת בשבועת העדות, משום שבאותה שעה לא הייתה כת שנייה כשרה שניתן להסתמך עליה.
ומכאן ממשיכה המשנה: לאחר שמתו הנשים ופקעה הקורבה, נעשתה הכת השנייה כשרה לעדות. אם אז כפרה אף היא בידיעת העדות, הרי שהיא הגורמת את ההפסד בפועל, שכן ברגע זה הם עדים כשרים, ולפיכך אף היא חייבת.
לסיכום: בתרחיש זה חייבות שתי הכתות: הכת הראשונה חייבת משום שבשעת כפירתה הייתה הכת השנייה קרובה ופסולה לעדות, והכת השנייה חייבת משום שבשעת כפירתה כבר פקעה קורבתה והייתה כשרה להעיד.