שבועות, פרק שני, משנה ד'. משנה זו היא המשך לרעיון שנידון במשנה הקודמת, העוסקת בהוריות - כאשר בית דין הגדול טועה בהוראתו בעניין הכרוך בחיוב כרת.
במשנה ג' למדנו כי כאשר אדם נכנס לבית המקדש בטומאה או אוכל קודשים בטומאה, אף שזהו חיוב כרת, אין בית דין מביאים על טעותם פר העלם דבר של ציבור - הקרבן הרגיל המובא על טעות בהוראה. הטעם: עניין טומאת מקדש וקודשיו אינו מחייב חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד, ואילו פר העלם דבר של ציבור מובא רק כאשר היחיד חייב חטאת קבועה.
עוד עסקה המשנה הקודמת במקרה מסוים: אדם שנכנס לבית המקדש בטהרה, ובעודו בפנים נטמא - מוטלת עליו מצוות עשה לצאת מבית המקדש במהירות האפשרית.
מצוות עשה שבנידה:
לעומת זאת באה משנתנו ועוסקת במה שנקרא 'מצוות עשה שבנידה': אישה שנעשתה נידה באמצע התשמיש, מה דינה? לשון המשנה: "ואיזוהי היא מצוות עשה שבנידה שחייבין עליה?" - כלומר, מהי מצוות העשה הכרוכה באיסור נידה, שעל טעות בית דין בה יתחייבו פר העלם דבר של ציבור. שהרי כאן מדובר באיסור כרת שעליו מביא הבעל חטאת קבועה, ויש לומר ששניהם מביאים חטאת קבועה.
"היה משמש עם הטהורה" - היה באמצע התשמיש עם אישה שבתחילת הביאה הייתה טהורה ולא נידה. "ואמרה לו נטמאתי" - באמצע התשמיש אמרה לו שהיא מרגישה שנעשתה נידה. "ופירש מיד" - והוא פרש ממנה מיד - חייב.
ומדוע? "שיציאתו הנאה לו כביאתו" - הפרישה המיידית מהנה כשם שהייתה הכניסה מהנה מלכתחילה. לפיכך אין הוא רשאי לפרוש מיד, אלא עליו להמתין עד שיפוג האיבר, ורק לאחר מכן לפרוש.
נמצא, שאם היו בית דין מורים שעליו לפרוש מיד, היו חייבים פר העלם דבר של ציבור. שכן איסור נידה הוא חיוב כרת שעליו חייב היחיד קרבן חטאת קבוע, וכל מקום שהיחיד מתחייב בחטאת קבועה - בית דין מתחייבים על טעותם בפר העלם דבר של ציבור.
לסיכום: משנה זו מעמידה זו מול זו שתי מצוות עשה:
היוצא מן המקדש: טומאת מקדש וקודשיו מחייבת קרבן עולה ויורד, ולפיכך אין בית דין חייבים עליה פר העלם דבר של ציבור.
מצוות עשה שבנידה: איסור נידה הוא כרת המחייב חטאת קבועה, ולפיכך טעות בית דין בהוראה שיפרוש מיד - במקום שימתין עד שיפוג האיבר - מחייבת פר העלם דבר של ציבור.