שבועות, פרק ה', משנה ג'. משנה זו עוסקת בכמה מקרים של שבועת הפיקדון, ובנסיבות שבהן מתחייב האדם על שבועות מרובות.
חמישה תובעים כאחד:
"הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ" - חמישה אנשים טוענים כי חפצים שלהם מופקדים בידו. אם השיב "שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי", בלשון כוללת אחת - "אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הָאֶחָד": אם נשבע לשקר, אינו מתחייב אלא בקרבן שבועה אחד.
אך אם אמר "שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך" - שפירט כל אחד ואחד בנפרד - חייב על כל אחד ואחד, שכן מילת "שבועה" שאמר בתחילה מתייחסת חזרה אל כל תובע ותובע בפני עצמו.
בכך נחלקו התנאים, ושתי דעות נוספות נאמרו במשנה:
רבי אליעזר: "עד שיאמר שבועה באחרונה" - אף שפתח במילה "שבועה", אין די בכך; עליו לחתום גם בסופם של דברים במילה "שבועה", כדי להראות שכיוון לשבועה נפרדת לכל אחד ואחד: "שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך - בשבועה". או אז חלה השבועה על כל אחד בנפרד.
רבי שמעון: "עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד" - עליו לנקוט את לשון השבועה ביחס לכל תובע בפני עצמו: "ולא לך בשבועה, ולא לך בשבועה, ולא לך בשבועה", ורק אז יתחייב על כל אחד ואחד.
תובע אחד וטענות מרובות:
כעת מביאה המשנה מקרה דומה, אלא שכאן מדובר בתובע אחד הטוען טענות מרובות: "תן לי פיקדון ותשומת יד, גזל ואבדה שיש לי בידך":
פיקדון - חפץ שהפקיד בידו.
תשומת יד - כסף שהלווה לו.
גזל - חפץ שגזל ממנו.
אבדה - אבדתו המצויה בידו.
אם השיב "שבועה שאין לך בידי" בלשון כוללת - אינו חייב אלא אחת, אף שהתביעה כללה פריטים מרובים. אך אם אמר "שבועה שאין לך בידי פיקדון ותשומת יד וגזל ואבדה" - חייב על כל אחד ואחד, שכן לא היה עליו לחזור ולפרט את הפריטים, ודי היה לו לומר "אין לי חפציך בידי"; ומאחר שפירט כל אחד ואחד, נחשב הדבר כשבועה נפרדת. כך דעת התנא קמא.
התוספות יום טוב מציין כי רבי אליעזר ורבי שמעון, שנחלקו ברישא של המשנה, יאמרו את דבריהם גם כאן: לדעתם נדרשת אמירת "שבועה" באחרונה, או אמירת "שבועה" לכל אחד ואחד.
חיטין, שעורין וכוסמין:
המקרה הבא: "תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך". אם השיב "שבועה שאין לך בידי" - אינו חייב אלא אחת. אך אם אמר "שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין" - חייב על כל אחד ואחד קרבן שבועה נפרד. גם כאן יחלקו רבי אליעזר ורבי שמעון ויצריכו "שבועה" באחרונה או "שבועה" לכל אחד ואחד.
ומה הדין אם נקט לשון יחיד - חיטה, שעורה וכוסמת - שאפשר לפרשה כגרעין בודד? בכך נחלקו:
רבי מאיר: חייב על כל אחד ואחד, משום שלשון היחיד אינה מכוונת לזרע בודד אלא למין כולו, ומתייחסת לכמות גדולה יותר מגרעין אחד.
וחכמים: אינו חייב, שכן הכוונה לגרעין בודד שאינו שווה פרוטה, ואין מתחייבים קרבן שבועה על דבר שאין בו שווה פרוטה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הנשבע בלשון כוללת אחת - בין לחמישה תובעים ובין על ארבע טענות של תובע אחד - אינו חייב אלא קרבן אחד; ואילו המפרט כל תובע וכל טענה בנפרד, חייב על כל אחד ואחד. רבי אליעזר מצריך אמירת "שבועה" באחרונה, ורבי שמעון מצריך אמירת "שבועה" לכל אחד ואחד. בסיום נחלקו רבי מאיר וחכמים בטענה שנאמרה בלשון יחיד, אם כוונתה למין כולו או לגרעין בודד שאין בו שווה פרוטה.