לפנינו משנה ג' בפרק ג' של מסכת שבועות. משנה זו דומה במבנה למשנה הקודמת שעסקה בנשבע שלא לאכול שמונה דברים שונים, אלא שכאן עוסקת המשנה בנשבע שלא לשתות והשותה סוגי משקאות שונים - ובה תבוא הבחנה מסוימת בין שני אופני שבועה.
"שבועה שלא אשתה" - ולאחר מכן שתה משקאות רבים ושונים: אינו חייב אלא אחת בלבד, שכן נשבע שבועה כללית שלא ישתה, ואף ששתה דברים שונים, אין כאן אלא עבירה אחת על שבועה אחת.
"שבועה שלא אשתה יין ולא שמן ולא דבש" - ושתה את שלושתם: חייב על כל אחד ואחד בנפרד.
השאלה הטעונה ביאור:
לכאורה ניתן היה לפרש שאין הנשבע מונה את המשקאות מפני שברצונו לעשות כל אחד מהם שבועה נפרדת, אלא אדרבה - כדי למעט כל משקה אחר: דווקא על שלושת אלו נשבע, אך אין הוא רואה מניעה לשתות משקה אחר, בירה למשל, שלא נמנה ביניהם. במשנה הקודמת נדרש שיאמר "פת זו ופת זו", ובלשון זו עצמה הוא מגלה שהן נפרדות זו מזו; ואילו כאן אין בלשונו הפרדה מעין זו.
מניין, אם כן, שיש לפרש את דבריו כשבועות נפרדות?
ביאור הגמרא - באיזה מקרה מדובר:
מבארת הגמרא שאין המשנה עוסקת אלא במקרה מסוים מאוד: חברו הפציר בו שיבוא וישתה עמו, ופירט בהפצרתו: "בוא ושתה עמי יין, בוא ושתה עמי שמן, בוא ושתה עמי דבש" (ואפשר שמדובר במי דבש), "ואני רוצה שתשתה עמי את שלושת המשקאות הללו". על כך נשבע הלה שלא ישתה את הדברים הללו.
והנה, הנשבע לא היה צריך למנות כל משקה ומשקה בנפרד. מאחר שחברו כבר זיהה ופירט את שלושת המשקאות, די היה שיאמר "איני שותה אצלך", או "איני שותה מכל שאמרת". מכך שטרח לפרט כל אחד מן המשקאות בפני עצמו, אף שיכול היה לפטור עצמו בלשון כוללת, מוכח שכוונתו הייתה לחול שבועה נפרדת על כל אחד ואחד, ולפיכך חייב על כל אחת ואחת.
לסיכום: רק במקרה הספציפי הזה, שבו קדמה הפצרתו המפורטת של חברו, נתפסת אמירתו כשבועות נפרדות והוא חייב על כל אחת ואחת. אך במקרה רגיל, שבו אמר מעצמו "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש", אין כאן אלא שבועה אחת בלבד, ואינו חייב אלא אחת.