אנו ממשיכים בפרק א' של מסכת שבועות, משנה ג'. משנה זו מוסיפה לעסוק בדיני ידיעות הטומאה - במי שאכל קודשים או נכנס לבית המקדש בעודו טמא.
במשנה הקודמת למדנו שני מצבים: מי שידע שהוא טמא, שכח את טומאתו, נכנס למקדש או אכל קודשים, ולאחר מכן נזכר במעשהו - מביא קורבן עולה ויורד. אך אם הייתה לו ידיעה בתחילה ושכח, ועדיין לא נודע לו הדבר בסופו - השעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים, שניהם יחד, תולים ומגינים עליו עד שייוודע לו שהיה טמא, ואז יביא עולה ויורד. שכן קורבן עולה ויורד קרב רק כשיש ידיעה בתחילה וידיעה בסוף.
המקרה שבמשנתנו:
המשנה שלפנינו עוסקת במי ש"אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף" - לא הייתה לו ידיעה מקורית שהוא טמא, אך נודע לו הדבר לאחר מכן, ובאותה תקופה שבה היה טמא ולא הבחין בכך, אכל קודשים או נכנס לבית המקדש.
הגמרא מבארת שתרחיש זה, שבו אין לאדם ידיעה כלל, מדובר במי שמעולם לא למד תורה קודם לכן - כגון תינוק שנשבה בין הגויים, שלא היה מודע אפילו לעצם הרעיון של טומאה. ואף על פי כן, "יש בה ידיעה בסוף" - לבסוף נודע לו שהייתה עליו טומאה.
שעיר הנעשה בחוץ:
במקרה זה, אומרת המשנה, "שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר". כלומר, השעיר הקרב כקורבן חטאת נעשה בחוץ - לא לפני ולפנים בקודש הקודשים, אלא על המזבח החיצון - והוא אחד המוספים הקרבים ביום הכיפורים. אין הוא חלק מן הקורבנות הנזכרים בפרשת אחרי מות, אלא מן הקורבנות הנזכרים בפרשת פינחס עם שאר המוספים.
מקור הדין:
מהו המקור לכך? נאמר בפסוק, בהזכרת השעיר הקרב ביום הכיפורים כמוסף: "מלבד חטאת הכיפורים" - מלבד החטאת הקרבה בקודש הקודשים בפרשת יום הכיפורים. מכאן למדים אנו "מה שזה מכפר, זה מכפר" - ששניהם מכפרים על דבר מאותו סוג, ובלשון המשנה: "מה הפנים אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה", אף החוץ אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה.
שעיר הנעשה בפנים: כפי שלמדנו במשנה הקודמת, השעיר הנעשה בקודש הקודשים מכפר על דבר שיש בו ידיעה. מובן שאין מדובר בידיעה בתחילה ובסוף כאחת, שאם לא כן היה הקורבן קורבן עולה ויורד; אלא ישנה ידיעה אחת בלבד - הידיעה המקורית שבתחילה, בעוד שבסוף לא נודע לו.
שעיר הנעשה בחוץ: אף הוא, הקרב כמוסף, מכפר על דבר שיש בו ידיעה - אלא שכאן זו ידיעה שבסוף, כאמור בפתח משנתנו: אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף.
נמצא שנקודת הדמיון שבין השניים היא שבשניהם קיימת ידיעה: באחד ידיעה בתחילה, ובשני ידיעה בסוף בלבד. צירופם יחד בהיקש מלמד על הדמיון הזה שביניהם, ומכאן אנו למדים שהקורבן הקרב בחוץ ביום הכיפורים מכפר על מי שלא ידע בתחילה שהוא טמא, ונודע לו הדבר לאחר מכן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של מי שאין בו ידיעה בתחילה אך יש בו ידיעה בסוף - כגון תינוק שנשבה - שאכל קודשים או נכנס למקדש בטומאתו: שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפרים עליו. מקור הדין מן הפסוק "מלבד חטאת הכיפורים", שממנו הוקשו שעיר הפנים ושעיר החוץ זה לזה, ללמדנו שכשם שהפנים אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, כך אף החוץ.