שבועות, פרק ז', משנה ג'. המשנה מוסיפה עוד מקרה מן המנויים במשנה הראשונה, שבו התובע הוא הנשבע ונוטל.
"הנחבל כיצד?":
"היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול" - עדים מעידים שראו את הנחבל נכנס לרשותו של אדם אחר כשהוא שלם ובריא, ובצאתו משם נמצאה בו חבלה בגופו.
"ואמר לו חבלת בי, והוא אומר לא חבלתי" - הנחבל טוען כלפי בעל הבית שהוא שחבל בו, והלה משיב שלא חבל בו כלל, אלא הנחבל עשה זאת לעצמו.
"הרי זה נשבע ונוטל" - הנחבל נשבע על טענתו, וגובה מן הנתבע את דמי נזקו.
בטעם הדין נחלקו הראשונים:
הרמב"ם: מדובר בקנס ובעונש לחובל, כפי שנתבאר לעיל, שאין רצוננו שיהיו בני אדם מזיקים זה את זה.
הראב"ד: אין זה קנס כלל, אלא סברה מוכחת: אין דרכם של בני אדם לחבול בעצמם, ולפיכך טענת הנתבע "אתה הזקת את עצמך" אינה מסתברת. משום כך אין הוא נאמן, ומטילים על הניזק להישבע וליטול.
ואם קיימת הוכחה ברורה וּוַדאית שחברו הוא שהזיקו, ולא הזיק לעצמו - כגון שנמצאה בו נשיכה בין כתפיו, במקום שאין ביכולתו של אדם לנשוך את עצמו, ולא היה שם אדם אחר מלבד הנתבע - גובה אף בלא שבועה כלל, שכן אין אפשרות אחרת מלבד זו שהנתבע הוא שעשה את החבלה.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה מוסיף כאן את שיטתו שנקט בשאר המקרים: "עד שתהא שם מקצת הודאה" - אין הופכים את השבועה ומעמידים אותה על הניזק אלא כשיש הודאה במקצת. כיצד? הנחבל טוען "חבלת בי שתים", והנתבע משיב "לא חבלתי בך אלא אחת" - חבלה אחת עשיתי, ואת השנייה עשית אתה לעצמך. הואיל ויש כאן הודאה במקצת ואין הנתבע יכול להישבע, הניזק הוא הנשבע ונוטל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הנחבל, שכשהעדים מעידים שנכנס שלם ויצא חבול - הוא נשבע ונוטל; בטעם הדין נחלקו הרמב"ם, המבאר שזהו קנס לחובל, והראב"ד, המבאר שטענת הנתבע אינה מסתברת. עוד למדנו שבמקום שההוכחה ודאית גובה אף בלא שבועה, ואת שיטת רבי יהודה שאין נשבעים ונוטלים אלא כשיש הודאה במקצת.