שבועות, פרק ב, משנה ג. משנה זו דנה בהלכות הנוגעות למי שנכנס לעזרה של בית המקדש כשהוא טהור, ונעשה טמא בתוך שטח העזרה עצמה.
לשון המשנה ומקרים שבה:
המשנה פותחת: "נטמא בעזרה" - אדם שנטמא בשעה שהיה בעזרה. מכאן מונה המשנה שלושה מצבים של העלם:
"ונעלם ממנו הטומאה וזכור את המקדש" - נטמא ושכח מיד את טומאתו, אך זוכר הוא שהוא נמצא בבית המקדש.
"נעלם ממנו המקדש וזכור את הטומאה" - מודע הוא לטומאתו, אך לא הבחין שהוא נמצא בבית המקדש.
"נעלם ממנו זה וזה" - שכח את שניהם: שהוא במקדש ושהוא טמא.
"והשתחווה" - מדובר במי שהשתחווה כלפי פנים, שפניו מכוונות אל תוך בית המקדש, פונה פנימה.
"או ששהה בכדי השתחוואה" - כלומר שהשתהה כמשך הזמן שלוקח לעשות השתחוואה. מקרה זה מדבר במי שהשתחווה כשפניו כלפי חוץ, שאין די בעצם ההשתחוואה, אלא צריך שיעבור משך זמן הנקרא 'כדי השתחוואה'. ושיעורו: משך הזמן שלוקח לאדם לומר בקצב בינוני את הפסוק בדברי הימים, "ויכרעו אפים ארצה על הרצפה, וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו".
נמצא שאף אם השתחווה במהירות רבה יותר, כשהוא פונה כלפי חוץ עליו לגרום לכך שההשתחוואה תארך כמשך הזמן שלוקח לומר פסוק זה. הבחנה זו שבין הפונה כלפי פנים לבין הפונה כלפי חוץ היא הלכה למשה מסיני.
"בא לו בארוכה" - לחלופין, כאשר הוא יוצא מבית המקדש, הוא הולך בדרך ארוכה יותר מן הנדרש. במקרה זה הוא חייב קרבן עולה ויורד, בדיוק כמי שכבר היה טמא ונכנס לבית המקדש.
"בקצרה" - אך אם יצא בדרך הקצרה ביותר האפשרית, פטור. כיוון שנטמא בבית המקדש ויצא מיד כאשר יכול היה, אין הוא חייב להביא קרבן על שהיה טמא בבית המקדש.
"זו היא מצוות עשה שבמקדש":
המשנה מסכמת וקובעת כי חובת היציאה מבית המקדש היא מצוות עשה הקשורה לטומאה במקדש. אין מדובר במי שהיה טמא ונכנס לבית המקדש, שזה איסור, אלא במקרה שבו מוטלת עליו מצוות עשה לצאת מבית המקדש.
אלא שזו מצוות עשה שבמקדש "שאין חייבין עליה" קרבן ציבור. כיצד? אילו היו בית דין פוסקים בהלכות יציאה מבית המקדש, וטועים ומורים שמותר ללכת אפילו בדרך הארוכה במקום בדרך הקצרה, הרי זו טעות בחיוב של כרת. בדרך כלל, כאשר בית דין טועים בחיוב של כרת ורוב ישראל הלכו אחר הוראתם, חייבים הם להביא פר על שכחתם וטעותם בהלכה, כמבואר במסכת הוריות.
אולם חיוב הכרת שבטומאה בבית המקדש אינו מן הדברים שמביאים עליהם קרבן זה, ואין בית הדין מביא עליו פר. הטעם: היחיד המביא קרבן על עבירה זו מביא קרבן עולה ויורד, ואין זו חטאת קבועה. הקרבן משתנה לפי יכולתו הכלכלית של האדם: לעיתים בהמה, לעיתים עוף, ואם אין ידו משגת - מנחה. וכיוון שהקרבן משתנה ואינו חטאת קבועה, ובית הדין מביא קרבן רק על חיוב כרת שמביאים עליו חטאת קבועה, הרי זו מצווה שאין בית הדין חייב להביא עליה קרבן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הנטמא בעזרה בשלושה אופני העלם - נעלמה ממנו הטומאה, נעלם ממנו המקדש, או נעלמו ממנו שניהם. אם השתחווה כלפי פנים, או שהה כלפי חוץ כדי שיעור 'כדי השתחוואה', או שיצא בדרך ארוכה - חייב קרבן עולה ויורד; ואם יצא בדרך הקצרה - פטור. חובת היציאה היא מצוות עשה שבמקדש, ואף שיש בה חיוב כרת, אין בית הדין מביא עליה פר, לפי שקרבנה עולה ויורד ולא חטאת קבועה.