שבועות פרק ד', משנה ג': שבועת העדות. נפתח במקרה היסודי שממנו נלמדת חובת הקרבן, ומשם נעבור לדיני ריבוי השבועות בבית דין ומחוצה לו.
המקרה שבו עוסקת המשנה:
אדם אמר לשניים, עדים פוטנציאליים: "בואו והעידו לי", והם השיבו: "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות". או שהשיבו בלא לשון שבועה - "אין אנו יודעין לך עדות" - והתובע אמר להם: "משביע אני עליכם", והם ענו "אמן". בשני האופנים הללו חייבים העדים להביא קרבן על שעברו על שבועת העדות.
נשבעו מחוץ לבית דין:
השביעם התובע חמש פעמים מחוץ לבית דין, ולאחר מכן באו לבית דין והודו שאכן ידעו עדות - פטורים. אף שכפרו בידיעת העדות מחוץ לבית דין, אין לכפירה שמחוץ לבית דין תוקף, שכן לשון הפסוק היא "אם לוא יגיד ונשא עוונו", ומבארת הגמרא שאין הדבר אמור אלא במקום שבו הגדת העדות מועילה - כלומר בבית דין בלבד.
אולם אם לאחר שנשבעו חמש פעמים מחוץ לבית דין באו לבית דין וכפרו, כלומר הכחישו בבית הדין עצמו שהם יודעים עדות - חייבים על כל אחת ואחת, על כל שבועה ושבועה שנשבעו.
נשבעו בבית דין:
אם לא נשבעו מחוץ לבית דין אלא בבית דין, וכפרו בכל פעם ופעם, ואפילו אם שתקו ולא כפרו אלא בסופו של דבר - אינם חייבים אלא על שבועה אחת בלבד.
טעמו של רבי שמעון:
מה הטעם שאין חיוב אלא על אחת מן השבועות? משום שאין הם יכולים לחזור ולהודות שהם יודעים עדות. הכחשתם בבית דין מעמדה כמעמד הגדת עדות, שהרי העידו על כך שאין הם יודעים עדות; וכלל הוא בידינו שמשהעיד אדם בבית דין באופן אחד, שוב אינו יכול לחזור ולהעיד באופן אחר. משכך, אין בידם להיעשות מודים לאחר מכן, והכפירה הראשונה היא העומדת.
במילים אחרות: משכפרו לאחר השבועה הראשונה, כל השבועות הבאות אחריה חסרות משמעות. מרגע שאמרו "איננו יודעים לך עדות" שוב אין הם יכולים לחזור בהם, ולפיכך נפסלו מלהעיד כבר לאחר הכפירה הראשונה. ממילא אין השבועות הבאות יכולות לחול, שהרי אין ביכולתם להעיד עוד.
ואם שתקו ולא כפרו אלא בסוף:
אף במקרה שלא כפרו עד הסוף, אלא נשבעו חמש שבועות ורק לבסוף כפרו, ממה נפשך אין הם מתחייבים על כל אחת ואחת אלא על אחת בלבד. שהרי שתקו לאחר השבועה הראשונה, ויש לברר כיצד נתייחס לאותה שתיקה:
אם השתיקה נחשבת ככפירה: הרי כפי שנתבאר, משכפר בבית דין שוב אינו חוזר ומגיד, והשבועות הבאות אינן רלוונטיות.
אם אין השתיקה נחשבת ככפירה: משנשבעה השבועה הראשונה, אין שבועה חלה על גבי שבועה אלא אם כן יש סיבה להשביעו; ומשעה שכבר מוטלת עליו שבועה, אין סיבה להשביעו שבועה נוספת.
רק כאשר נשבעו השבועות מחוץ לבית דין, שם קיימת האפשרות שיחזרו בהם לאחר כל פעם ופעם, יש לכל שבועה ושבועה משמעות ותוכן. אך במקרה שלפנינו, שהכול התרחש בבית דין, אין לשבועות שלאחר הראשונה משמעות.
לסיכום: למדנו את מקרה שבועת העדות ואת חיוב הקרבן שבו; שכפירה מחוץ לבית דין אינה נחשבת, ולפיכך ההודאה בבית דין פוטרת; שהנשבע חמש פעמים מחוץ לבית דין וכפר בבית דין חייב על כל שבועה ושבועה; ואילו הנשבע בבית דין אינו חייב אלא על אחת, שכן לאחר הכפירה הראשונה - שדינה כהגדת עדות - שוב אין בכוחו להעיד, והשבועות הבאות אינן חלות.