שבועות פרק ו' משנה ג': ההודאה חייבת להתאים לתביעה

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

שבועות, פרק ו, משנה ג. משנה זו מתמקדת ברעיון שבו כבר דנו במשנה קודמת: בשבועת מודה במקצת, ההודאה צריכה להיות ממין הטענה - מאותו סוג של דבר שעליו נסבה התביעה. אם התביעה הייתה על חיטים, ההודאה צריכה להיות בכמות מסוימת של חיטים, ולא בפריט אחר. בכך עוסקת המשנה שלפנינו.

ההודאה חייבת להיות ממין הטענה:

"ליטרא זהב יש לי בידך" - התובע טוען שמידה מסוימת של זהב שלו מצויה ביד חברו, והלה משיב: "אין לך בידי אלא ליטרא כסף", כלומר: אותה מידה עצמה מצויה בידי, אך של כסף ולא של זהב. פטור משבועת מודה במקצת, שאין זה ממין הטענה: הטענה הייתה זהב וההודאה בכסף.
"דינר זהב יש לי בידך" - לא כמות של זהב, אלא מטבע זהב, והלה משיב: "אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה", כלומר: מטבעות בעלי ערך נמוך יותר. אף שהם עשויים מחומר אחר - כסף, ובפרוטה אף נחושת - הואיל ומדובר במטבעות ובערכי כסף, הכול נחשב מין אחד, וחייב שבועת מודה במקצת. וכלשון המשנה: "שהכל מין מטבע אחד" - כל צורות המטבע נחשבות סוג אחד, ודינר זהב הוא סכום גדול ואילו דינר כסף, טריסית, פונדיון ופרוטה הם סכומים קטנים ממנו.
"כור תבואה יש לי בידך" - התובע טוען שביד חברו כור (שלושים סאה) של דגן שלו, והלה משיב: "אין לך בידי אלא לתך קטנית", כלומר: חצי מאותה כמות (לתך הוא חצי כור), אך של קטניות. פטור, שכן "תבואה" מציינת אחד ממיני הדגן ולא קטניות.
"כור פירות יש לי בידך" - כאן אין הטענה מסוימת לתבואה דווקא, אלא לתוצרת חקלאית באופן כללי, והלה משיב: "אין לך בידי אלא לתך קטנית". חייב, "שהקטנית בכלל פירות" - הואיל והטענה אינה מסוימת לתבואה, הקטנית כלולה בה.
טענת חיטים והודאה בשעורים - זהו המקרה הקלאסי של הודאה שאינה מאותו פריט, ולפיכך פטור.

טעם הזכרת המקרים הללו הוא הדעה החולקת: רבן גמליאל חולק על עצם היסוד הזה וסובר שאין ההודאה צריכה להיות ממין הטענה, ואף על פי שאין זה אותו מין - חייב.

טענת כדים של שמן - מחלוקת אדמון וחכמים:

אדם טוען כנגד חברו שיש בידו כדים של שמן, והלה מודה שהכדים בידו אך כופר בשמן.

אדמון: הטענה הייתה על הכדים ועל השמן כאחד, והלה מודה שהכדים בידו וכופר רק בשמן. נמצא שהודה במקצת הטענה, ולפיכך חייב שבועה.
חכמים: ההודאה בכדים אינה חלק מן התביעה ואינה ממין הטענה, שכן אין התובע מתכוון לתבוע את הכדים עצמם, אלא נוקט לשון "כדים של שמן" כדרך שמדברים על שמן - חביות מלאות שמן. תביעתו האמיתית היא השמן בלבד, ואין כאן מודה במקצת.
רבן גמליאל: "רואה אני את דברי אדמון" - דהיינו שדבריו נכונים, וחייב שבועה.

שבועה בקרקעות וגלגול שבועה:

מכאן עוברת המשנה לעניין שונה אך קשור: אין נשבעים על הקרקעות.

טען כנגד חברו שהוא חייב לו כלים וקרקעות, והלה הודה בכלים וכפר בקרקעות, או שהודה בקרקעות וכפר בכלים - פטור, שכל דבר הקשור בקרקע, בין בטענה ובין בהודאה, אין נשבעים עליו.
הודה במקצת הקרקעות - כלומר, ההודאה עצמה היא בתוך הקרקע - פטור, שאין משביעים על קרקעות.
הודה במקצת הכלים ואמר: אכן חייב אני לך חלק מן הכלים שאתה תובע - חייב שבועה. ולא זו בלבד, אלא שנשבע אף על הקרקעות.

אף שאין נשבעים על הקרקע, קיים דין הידוע כגלגול שבועה: משעה שאדם מתחייב שבועה על דבר אחד, ניתן לכלול בשבועתו אף דברים שבדרך כלל לא היה חייב עליהם שבועה.

וזוהי מסקנת המשנה: "שהנכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן" - נכסים שאין להם אחריות, כלומר מיטלטלין שאינם קרקע, מחייבים שבועה גם על הנכסים שיש להם אחריות, שהם הקרקעות. הם נכרכים ומתגלגלים יחד עם הנכסים שעליהם חייב שבועה, ואף על הקרקע, שבדרך כלל אין נשבעים עליה, יישבע.

לסיכום: במשנה זו למדנו כי בשבועת מודה במקצת ההודאה צריכה להיות ממין הטענה, ועמדנו על המקרים המבחינים בין מין למין (זהב וכסף, מטבעות, תבואה וקטנית, פירות וקטנית, חיטים ושעורים), ועל שיטת רבן גמליאל החולק. כמו כן עמדנו על מחלוקת אדמון וחכמים בטענת כדים של שמן, ועל הכלל שאין נשבעים על הקרקעות - ולמרות זאת, הודאה במקצת הכלים מחייבת שבועה שנגררת בגלגול אף על הקרקעות.

המאמר המקורי

אות שבועות ו:ג

לִיטְרָא זָהָב יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לִיטְרָא כֶסֶף, פָּטוּר. דִּינַר זָהָב יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף, וּטְרִיסִית וּפֻנְדְּיוֹן וּפְרוּטָה, חַיָּב, שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת. כּוֹר תְּבוּאָה יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית, פָּטוּר. כּוֹר פֵּרוֹת יֶשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית, חַיָּב, שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלַל פֵּרוֹת. טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִשְׂעֹרִים, פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּב. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵרוֹ בְכַדֵּי שֶׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בַקַּנְקַנִּים, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבֵעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. טְעָנוֹ כֵלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה בַכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים, פָּטוּר. הוֹדָה בְמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת, פָּטוּר. בְּמִקְצָת הַכֵּלִים, חַיָּב, שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן: The mishna resumes discussion of the oath imposed by the court in a case where the defendant admits to a part of a claim. If the claimant said: I have a litra, i.e., a specific weight, of gold in your possession, and the defendant responded: You have only a litra of silver in my possession, he is exempt from taking an oath, as his admission relates to a different item than that which the claim relates to. But if the claimant said: I have a gold dinar in your possession, and the defendant responded: You have only a silver dinar, or a tereisit, or a pundeyon, or a peruta in my possession, he is liable to take an oath, as they are all of one type; they are all coins. Since the claim concerns money, the difference between the different types of coins is disregarded, as the claim is essentially referring to the monetary value, not to a specific type of coin. If the claimant said: I have a kor of grain in your possession, and the defendant responded: You have only a half-kor of legumes in my possession, he is exempt. But if the claimant said: I have a kor of produce in your possession, and the defendant responded: You have only a half-kor of legumes in my possession, he is liable, as legumes are included in produce. If one claimed that another owes him wheat, and the defendant admitted to owing him barley, he is exempt; and Rabban Gamliel deems him liable to take an oath. According to Rabban Gamliel, one who admits to a part of the claim is liable to take an oath even if the admission is not of the same type as the claim. With regard to one who claims that another owes him jugs of oil, and the latter then admitted that he owes him pitchers, i.e., the jugs themselves, but not the oil, Admon says: Since he admitted to him with regard to a part of the claim, and his admission was of the same type as the claim, i.e., the claim included both containers and oil and he admitted to owing him containers, he must take an oath. And the Rabbis say: The partial admission in this case is not of the same type as the claim, as he completely denied owing him oil. Rabban Gamliel said: I see the statement of Admon as correct. If one claimed that another owes him vessels and land, and the defendant admitted to owing him vessels but denied the claim of land, or conversely, he admitted to owing him land but denied the claim of vessels, he is exempt from taking an oath, as oaths are not taken concerning claims involving land. If he admitted to part of the claim about the land, he is exempt. If he admitted to part of the claim about the vessels, he is liable to take an oath concerning the entire claim, as property that does not serve as a guarantee, i.e., movable property, binds the property that serves as a guarantee, i.e., the land, so that the oath about the movable property can be extended to require him to take an oath concerning the land as well.