שבועות, פרק ז', משנה ב'. משנה זו עוסקת במקרה השני מבין המקרים של 'נשבע ונוטל' - מי שרשאי להישבע ולגבות על סמך שבועתו.
"הנגזל כיצד":
המשנה שואלת כיצד ייתכן מקרה שבו אדם שנגזל ממנו חפץ יישבע ויטול. וזהו המקרה: "היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות" - יש עדים המעידים כי האדם שאנו טוענים עליו שהוא גזלן נכנס לתוך ביתו של חברו כדי ליטול משכון שלא ברשות, שהרי נטילת משכון טעונה רשות מבית דין. העדים ראו אותו יוצא מן הבית וחפצים טמונים תחת מעילו, אך אין הם יודעים מה היו אותם חפצים.
מכאן נחלקות הטענות:
"כליי נטלתי" - בעל הבית שמביתו נלקחו הדברים טוען: החפצים שלי הם, ולא היה מותר לך ליטלם.
"לא נטלתי" - הנכנס משיב וכופר, וטענתו ניתנת להתפרש בשני אופנים: שלא נטל דבר כלל והעדים טועים, שכן אין תחת בגדיו מאומה; או שהחפצים שהיו ברשותו שלו הם.
הדין: "הרי זה נשבע ונוטל" - בעל הבית שנכנסו לביתו שלא כדין נשבע וגובה על סמך טענתו. טעם הדבר הוא קנס שקנסו את הנכנסים לבתיהם של אחרים ונוטלים את חפציהם, ולפיכך התירו לנגזל להישבע ולגבות.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק, כשיטתו במשנה הקודמת, וסובר שאין נשבעין אלא כאשר הנתבע מודה במקצת. כיצד? הנגזל אומר: "שני כלים נטלת", והלה משיב: "לא נטלתי אלא אחד" - כלומר מודה שאכן נטל כלי אחד, וכופר בשני.
במקרה כזה קיימת הודאה במקצת, אך מכיוון שהנתבע גזלן הוא, אין מאפשרים לו להישבע; הנגזל, שממנו נלקחו החפצים, הוא הנשבע ונוטל על סמך שבועתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המקרה השני של 'נשבע ונוטל' - הנגזל, שעדים מעידים כי הנתבע נכנס לביתו למשכנו שלא ברשות ויצא משם וכלים טמונים תחת מעילו. מפני הקנס שקנסו את הגזלנים, נשבע הנגזל ונוטל על פי טענתו. רבי יהודה מצריך הודאה במקצת מצד הנתבע, ואף במקרה זה השבועה מוטלת על הנגזל ולא על הגזלן.