שבועות, פרק ד', משנה ב'. המשנה עוסקת בשאלה באילו אופנים מתחייב אדם קרבן על שבועת העדות, ובאילו אופנים הוא פטור.
שלושת האופנים שבמשנה:
"חייבין על זדון השבועה" - אדם היודע עדות לחברו, וחברו משביעו, והוא נשבע במזיד שאינו יודע עדות: הרי הוא ידע שיש בידו עדות ואף על פי כן נשבע לשקר - ובוודאי חייב קרבן.
שגגת השבועה עם זדון העדות - ידע שהוא יודע עדות, אך לא היה מודע לכך שהנשבע לשקר בעניין זה מתחייב קרבן. אף במקרה זה הוא חייב.
שגגה גמורה - סבר בשעת השבועה שאינו יודע עדות, ורק לאחר מכן נזכר שאכן ידע. בזה הוא פטור מן הקרבן, שכן באותה שעה לא הבין ולא סבר אחרת. כך מבאר רש"י.
קושיית התוספות:
התוספות מקשים על ביאור זה: אם בשעת השבועה אכן סבר שאינו יודע עדות, הרי אין צורך להגיע לפטור מטעם שגגה, שהרי מלכתחילה נשבע אמת. הוא אמר "איני יודע עדות", ובאותה שעה זו הייתה האמת לאמיתה - רק לאחר מכן נזכר. אם כן אין כאן שקר בשבועה כלל, והפטור אינו מחמת שגגה אלא מחמת שנשבע אמת.
יישוב התוספות:
מחמת קושיה זו מבארים התוספות כי השגגה שבמשנה אינה שכחה מוחלטת. מדובר במי שהעדות אינה עומדת בקדמת מוחו, אך אילו היה מתרכז וממקד את מחשבתו - היה נזכר בה. לפיכך אין זו שבועת אמת גמורה, ויש בה מידה של שקר, שהרי בכוחו היה להיזכר; ועם זאת הוא נחשב שוגג, משום שבאותה שעה לא זכר מיד שהוא יודע את העדות.
ומהו הקרבן שבו מתחייבים?
במקרים שבהם מתחייב אדם על הפרת שבועת העדות - בין שנשבע במזיד שאינו יודע עדות בשעה שידע, ובין שלא ידע שיש קרבן הכרוך בכך - חיובו הוא בקרבן שגובהו נקבע בהתאם למצבו הכלכלי של הנשבע.
לסיכום: למדנו שהחיוב על שבועת העדות חל הן על זדון השבועה והן על שגגת השבועה עם זדון העדות, ואילו בשגגה גמורה פטור; ולדעת התוספות אף שגגה זו אינה שכחה מוחלטת, אלא העלמה זמנית שאילו היה מתרכז היה נזכר בה. הקרבן שבו מתחייבים הוא קרבן הנקבע לפי מצבו הכלכלי של המתחייב.