אנו עומדים בפרק ה' במסכת שבועות, משנה ב'. המשנה מבקשת לברר את מהותה של שבועת הפיקדון: שבועה שבה טוען התובע כי חפץ שלו מצוי ברשות חברו, והנתבע מכחיש ונשבע שאין הפיקדון בידו.
"שבועת הפיקדון כיצד":
"אמר לו: תן לי פיקדוני שיש לי בידך" - התובע דורש את החפץ שהפקיד אצל חברו לשמירה. "שבועה שאין לך בידי" - הנתבע מכחיש ונשבע מיוזמתו שאין בידו דבר.
"אין לך בידי" - הנתבע מכחיש בלא להזכיר שבועה, והתובע משיב לו: "משביע אני עליך", כלומר רצוני שתישבע על טענתך. "ואמר: אמן" - הנתבע מקבל עליו את השבועה בעניית אמן.
"הרי זה חייב" - בשני האופנים מתחייב הנשבע בקרבן אשם, כמבואר במשנה הקודמת.
ריבוי שבועות וריבוי קרבנות:
המשנה ממשיכה: "השביע עליו חמישה פעמים, בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר - חייב על כל אחת ואחת". אם השביעו התובע חמש פעמים, בין בבית דין ובין מחוצה לו, ובכל פעם כפר הנתבע בטענה ונשבע עליה, מתחייב הוא בקרבן נפרד על כל כפירה וכפירה.
טעמו של רבי שמעון:
רבי שמעון מבאר: "מה טעם? מפני שיכול לחזור ולהודות". לאחר כל כפירה עמדה בפני הנתבע האפשרות לחזור בו ולהודות שהוא חייב את הממון. משלא עשה כן, וכפר בשנית, הרי זו כפירה חדשה ועצמאית, שהרי הייתה בידו ההזדמנות להודות. נמצא שהוא כופר בממון בכל שבועה ושבועה, ולפיכך חייב קרבן על כל אחת ואחת בפני עצמה.
ההבדל משבועת העדות:
בפרק הקודם, בשבועת העדות, קבע רבי שמעון שאין הנשבע יכול לחזור ולהודות. הטעם לכך הוא שבשבועת העדות, המתנהלת בפני בית דין, כפירת העדים שקולה למתן העדות עצמה, ומשהעידו שוב אין הם יכולים לחזור בהם מאותה עדות. אולם כאן אין מדובר בעדות אלא בכפירת ממון, ולפיכך כל כפירה עומדת בפני עצמה, והשבועה חלה על כל אחת ואחת, ומכאן החיוב בקרבן על כל אחת ואחת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הגדרתה של שבועת הפיקדון בשני אופניה - נשבע מעצמו או עונה אמן אחר משביעו, ובשניהם חייב קרבן אשם. עוד למדנו שהמשביע את חברו פעמים אחדות, בבית דין או מחוצה לו, מתחייב על כל כפירה בנפרד, שכן בכל שבועה ושבועה יכול היה לחזור ולהודות, ונמצא כופר בממון מחדש. ובזאת נבדלת שבועת הפיקדון משבועת העדות, שבה הכפירה שקולה למתן העדות ואין אחריה חזרה.