משנה ב בפרק ו במסכת שבועות עוברת מדין מודה במקצת, ועוסקת במקרים שבהם הנתבע מכחיש את התביעה בדרכים שונות.
המקרה הראשון - הודאה בפני עדים:
המשנה פותחת: "מנה לי בידך" - התובע טוען כלפי חברו שממון שלו מצוי בידו. "אמר לו בפני עדים הן" - הנתבע מודה בפני עדים ומאשר את החוב. "למחר אמר לו תנהו לי" - למחרת חוזר התובע ודורש את כספו, שהרי הודה הלה בפני עדים. כאן מבחינה המשנה בין שתי תשובות:
"נתתיו לך" - פטור: הנתבע משיב שאמנם היה חייב, אך פרע את החוב בינתיים. טענה זו אינה סותרת את הודאתו הקודמת, אלא מוסיפה עליה: אמת מה שאמרתי אתמול, אלא שמאז אירע דבר חדש. לפיכך הוא פטור.
"אין לך בידי" - חייב: הנתבע מכחיש לחלוטין את דבריו מאתמול וטוען שמעולם לא היה חייב דבר. במקרה זה הוא חייב, ואף אם יחזור בו ויאמר שאכן היה חייב, ושדבריו בינתיים היו שקר, אך פרע את החוב - אין טענתו מועילה.
הטעם לכך: אילו היה טוען מלכתחילה שפרע, היה נאמן, כמבואר לעיל. אך משהכחיש את הודאתו, הוחזק כפרן - הוא נחשב שקרן מוחזק, ומעתה שוב אין מקבלים ממנו את טענת הפרעון.
תנאי ההודאה - "אתם עדיי":
הגמרא מדייקת שאין מדובר אלא במקרה שבו הודה בפני העדים באופן רשמי, באמירת "אתם עדיי". אם לא ייחד אותם לעדות, אין ההודאה קבילה ואין בה משמעות, שכן הנתבע יכול לומר שלא התכוון ברצינות אלא התלוצץ בלבד - בלא ייחוד עדים, אלו מילים בעלמא. אך כאשר אמר במפורש "אתם עדיי", והכחיש לאחר מכן את דבריו, נעשה חזקת כפרן, ואפילו יטען אחר כך שפרע את ההלוואה - אין מאמינים לו.
המקרה השני - התנאה לפרוע בפני עדים:
המשנה ממשיכה: "מנה לי בידך", "אמר לו הן" - הנתבע מודה בחוב. אלא שכאן מוסיף התובע ומתנה: "אל תתנהו לי אלא בעדים" - איני מעוניין שתבוא ותטען שפרעת, ולפיכך אני מתנה שהפרעון ייעשה בפני עדים בלבד. למחרת אומר לו "תנהו לי", והלה משיב "נתתיו לך" - פרעתי, אף שאין בידי עדים על כך. במקרה זה הוא חייב, מפני שהיה עליו לפרוע בפני עדים.
מהו מקור החיוב לפרוע בפני עדים?
לכאורה יש לתמוה: התנאי נעשה לאחר מעשה ההלוואה, והתובע בא ודורש מדעתו שהפרעון ייעשה בפני עדים. מה מחייב את הלווה בדרישה זו?
מבאר הר"ן שדין זה מושתת על אנן סהדי - מושג שלפיו דבר שהתקבע כנורמה נחשב כאילו יש עליו עדים. מאחר שהתובע התנה בפניו שיפרע בעדים בלבד, והנתבע לא הגיב באותה שעה ולא חלק על כך, מצופה ממנו שיפרע בפני עדים. אין זה חיוב המוטל עליו, אלא קביעת עובדה: ודאי שכך נהג. ומשום כך, אם בא וטוען שפרע בלא עדים, אנו מניחים שהוא משקר.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהמודה בפני עדים ולמחרת טוען "נתתיו לך" - פטור, שכן אין טענתו סותרת את הודאתו; אך הכופר לגמרי ואומר "אין לך בידי" - הוחזק כפרן, ושוב אין מקבלים ממנו טענת פרעון. עמדנו על כך שאין ההודאה מחייבת אלא כשנאמר בה "אתם עדיי", ועל דין המתנה שלא ייפרע אלא בעדים, שתוקפו נובע מן האנן סהדי.