שבועות, פרק ח', משנה ב'. משנה זו עוסקת במקרים שבהם אף שאדם נשבע לשקר וטוען טענה שאינה נכונה, עדיין הוא פטור מלהביא קרבן על שבועת הפיקדון. הטעם לכך: אף שהוציא מפיו דבר שאינו אמת, המציאות כפי שהתרחשה הייתה פוטרת אותו אף אילו היה אומר את האמת. נעבור על הדוגמאות שמנתה המשנה.
המקרים שבמשנה:
המשנה עוסקת במי שמסר את שורו לשומר חינם - שומר שאינו מקבל שכר על שמירתו. הבעלים שואלו: "היכן שורי?", והשומר משיב תשובה שאינה אמת:
"אמר לו מת" - טען שהשור מת, ובמציאות נשבר, או נשבה, או נגנב, או אבד.
"נשבר" - טען שהשור נשבר, ובמציאות מת, או נשבה, או נגנב, או אבד.
"נשבה" - טען שהשור נשבה, ובמציאות מת, או נשבר, או נגנב, או אבד.
"נגנב" - טען שהשור נגנב, ובמציאות מת, או נשבר, או נשבה, או אבד.
"אבד" - טען שהשור אבד, ובמציאות מת, או נשבר, או נשבה, או נגנב.
בכל אחד מן המקרים הללו אומר לו הבעלים: "משביעך אני" - כלומר, רצוני שתישבע לי, "ואמר אמן" - והשומר עונה אמן. הדין הוא שהשומר פטור, אף על פי שדבריו היו שקר.
טעם הפטור: אילו היה אומר את האמת, אף אז היה פטור. שומר חינם אינו חייב באף אחד מן המקרים הללו - לא במיתה, לא בשבירה, לא בשבייה, לא בגניבה ולא באבידה. נמצא שהשבועה לא באה לפטור אותו מתשלום שהיה חייב בו, ולפיכך אין כאן חיוב קרבן שבועת הפיקדון.
אך יש דבר שהוא כן חייב עליו - שבועת ביטוי:
שבועת ביטוי, שהזכרנו בתחילת המסכת, עניינה שאדם נשבע על דבר שאינו נכון: הוא אומר שכך וכך אירע, ואין הדבר כן. על שבועה זו הוא חייב:
במזיד: חייב מלקות.
בשוגג: חייב קרבן עולה ויורד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שומר חינם שטען טענה כוזבת על שורו - שמת, שנשבר, שנשבה, שנגנב או שאבד - ונשבע עליה, פטור מקרבן שבועת הפיקדון, שכן אף לפי האמת לא היה חייב בתשלום. מכל מקום אין הוא יוצא נקי לגמרי, שהרי משקר בשבועה, ולפיכך חלה עליו שבועת ביטוי: מלקות במזיד, וקרבן עולה ויורד בשוגג.