לפנינו משנה ב' בפרק ג' של מסכת שבועות, העוסקת בשאלה מתי נחשבת אמירה אחת לשבועה אחת, ומתי נחשבת היא לשבועות אחדות המחייבות כל אחת בפני עצמה.
המקרה הראשון - לשון כוללת:
"שבועה שלא אוכל, ואכל פת חיטין ופת שעורין ופת כוסמין - אינו חייב אלא אחת" - הנשבע שלא יאכל, ולאחר שבועתו אכל שלושה סוגי לחם שונים: לחם חיטים, לחם שעורים ולחם כוסמים. אף שאכל שלושה מיני מאכל, אינו חייב אלא אחת בלבד - חטאת אחת אם עבר על שבועתו בשוגג, או מלקות אם עשה זאת במזיד. הטעם לכך: משנשבע בלשון כוללת שלא יאכל, כלל בשבועתו את כל סוגי האכילה ואת כל מיני המאכל כאחד.
המקרה השני - לשון מפורטת:
"שבועה שלא אוכל פת חיטין ופת שעורין ופת כוסמין, ואכל - חייב על כל אחת ואחת" - כאן פירט הנשבע בשעת שבועתו שלושה מינים שונים (ואין אלו אלא דוגמאות), וכשאכל את שלושתם התחייב על כל אחד ואחד כשבועה בפני עצמה.
הטעם לחילוק: אף שפתח באמירת "שבועה" ולא הזכיר מילה זו אלא פעם אחת בלבד, עצם העובדה שפירט שלושה דברים נפרדים - פת זו ופת זו ופת זו - הנכללים בדרך כלל יחדיו בכלל אחד, מלמדת שכוונתו הייתה לקבל על עצמו שבועה נפרדת על כל אחד מהם. לפיכך חייב על כל אחד בפני עצמו.
לסיכום: הכול תלוי בנוסח השבועה. הנשבע בלשון כוללת, "שבועה שלא אוכל", כלל בשבועתו את כל המאכלים כולם ואינו חייב אלא אחת; ואילו המפרט בשבועתו מינים אחדים, גילה דעתו שקיבל על עצמו שבועה נפרדת על כל מין ומין, וחייב על כל אחת ואחת.