שבועות, פרק ב', משנה ב'. משנה זו דנה באזורים הנכללים בגדרו של בית המקדש, שאין הטמא רשאי להיכנס אליהם. כפי שלמדנו, חיוב הכרת חל על הנכנס בטומאה לעזרה - חצרו של בית המקדש - ולא על הנכנס להר הבית; טמא מת אינו מתחייב על הר הבית, אלא העזרה עצמה היא המקום המחייב, וכן כל שטח שנוסף עליה כדין.
מכאן פונה המשנה לעניין נוסף: ישנם אזורים בעזרה שלא היו חלק ממנה מלכתחילה, אלא נוספו עליה. המשנה מתארת את התהליך שבאמצעותו יכול שטח להיחשב מבחינה הלכתית כחלק מן העזרה.
"אין מוסיפין על העיר ועל העזרות":
להלכותיה של ירושלים דין מיוחד, בשונה מן השטח שמחוצה לה, ולפיכך קיימת הבחנה הלכתית מדויקת מה נחשב בתוך ירושלים. הבא להוסיף על שטח העיר, וכן הבא להוסיף על העזרות, נדרש לתהליך מסודר, ואלו מרכיביו:
מלך - אין התהליך נעשה אלא במלך.
נביא.
אורים ותומים - מכשיר התקשורת עם הקדוש ברוך הוא שבכהן הגדול.
סנהדרין - הסנהדרין הגדולה של שבעים ואחד.
שתי תודות - שתי הלחם של קרבן התודה.
שיר - הלויים שרים כחלק מן התהליך.
סדר התהלוכה:
המשנה אומרת: "ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן" - שבעים ואחד חברי בית הדין מהלכים סביב ההיקף, ושתי הלחם של קרבן התודה באות אחריהם. אולם הגמרא מבארת שכוונת המשנה היא שבית הדין מהלך ושתי התודות מהלכות, אלא שבפועל בית הדין הולך אחרי שתי התודות, ושאר ישראל הולכים אחרי בית הדין.
מבין שתי התודות - "הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת", והגמרא מלמדת כי דבר זה היה מצוות הנביאים: הנביאים הם שציוו שאחת תיאכל ואחת תישרף.
מהי אותה "פנימית"?
בגמרא נחלקו האמוראים כיצד נשאו את החלות:
לדעה אחת נשאו אותן יחדיו, זו לצד זו, ולפיכך הפנימית היא החלה הקרובה יותר לחומה החדשה, שהרי ההילוך היה מחוץ לחומה.
לדעה השנייה נשאו אותן זו אחר זו, ולפיכך הפנימית היא החלה השנייה, הנישאת סמוך לבית הדין ההולך אחריהן.
תוספת על העיר ותוספת על העזרה:
הגמרא מבהירה כי אף שהמשנה נוקטת בחלות התודה, לא נעשה בהן שימוש אלא בתוספת על ירושלים ולא בתוספת על העזרה, וזה הטעם:
בתוספת על ירושלים - קרבן התודה נאכל בכל מקום בתוך ירושלים, ולפיכך לסימון התוספת על העיר נוטלים דבר הנאכל בכל רחבי ירושלים ורק בה.
בתוספת על העזרה - יש להשתמש בדבר הנאכל בעזרה בלבד, ולכן נעשה הדבר בשיירי מנחה, שאריות קרבן המנחה, שאינם נאכלים אלא בעזרת בית המקדש.
המשנה מסיימת: "וכל שלא נעשית בכל אלו - הנכנס לשם אין חייבין עליה". כל מקום שלא נתקדש בכל התנאים הללו, הנכנס אליו בטומאה אינו מתחייב קרבן.
ראוי לציין כי בבית המקדש השני לא היה מלך ולא היו אורים ותומים, ואף על פי כן היה המקום מקודש, משום שקדושתו הראשונה מימיו של שלמה המלך קידשה גם לעתיד לבוא. ואף שמצינו בפסוקים שנעשה מעשה כזה בימי בית שני, לא נעשה אלא כזכר לדברים שהתרחשו בימי בית המקדש הראשון.