שבועות, פרק ו', משנה א'. עד כה עסקה המסכת בשבועות שאדם מקבל על עצמו או שחברו משביע אותו. מכאן ואילך יעסקו המשנה והגמרא בשבועות שבית דין מטיל על האדם על סמך נסיבות שונות. פרק זה דן בעיקר בשבועות שהן מן התורה, ואילו הפרק הבא יעסוק בשבועות שבית דין מביא עליהן מדרבנן. משנתנו עוסקת בחיוב השבועה במקרה של מודה במקצת.
מהו מודה במקצת:
כאשר אדם תובע את חברו, והנתבע משיב כי אין החוב גדול כפי הנטען - התובע טוען שחייבים לו מאה, והנתבע מודה בחמישים בלבד - הרי זה 'מודה במקצת': הוא מודה בחלק מן הטענה ולא בכולה. במקרה כזה קובעת התורה כי עליו להישבע כדי להעמיד את דבריו שאינו חייב אלא חמישים מתוך המאה. משנתנו באה לקבוע מהם הסכומים המינימליים שבהם מוטלת שבועה זו.
ניגש ללשון המשנה:
"שבועות הדיינין" - שבועות המושתות על ידי הדיינים, שבית דין מטיל על האדם.
"הטענה שתי כסף" - התביעה צריכה להיות לכל הפחות שני מטבעות הנקראים מעה, שהוא מטבע הכסף הקטן ביותר. דבר זה נלמד מן הפסוק שבו נידון עניין מודה במקצת: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים" - "כסף" מתפרש כמטבע כסף, והקטן שבמטבעות אלו הוא מעה. ומאחר שהוקש לכלים, הנאמרים בלשון רבים שמשמעה שני פריטים, אף הכסף נאמר בלשון רבים - ולפיכך שתי מעות כסף הן הסכום הקטן ביותר של תביעה.
"וההודאה בשווה פרוטה" - ההודאה צריכה להיות לכל הפחות בשווי פרוטה, שהוא מטבע הנחושת הקטן ביותר. פרוטה היא אחד חלקי שלושים ושניים של מעה.
נחלקו רב ושמואל בהבנת "הטענה שתי כסף":
הטענה כולה עומדת על שתי מעות כסף, ואין ההודאה בכלל חשבון זה.
הכפירה היא שתי כסף - הסכום שהנתבע מכחיש עומד על שתי מעות, ואילו סך התביעה גדול יותר: שתי כסף ושווה פרוטה, שכן ההודאה בשווה פרוטה נוספת על השתי כסף.
נבאר את המשנה לפי דעת רב, המפרש כי הכפירה היא שתי כסף, וסך התביעה שתי כסף ושווה פרוטה.
"ואם אין ההודאה ממין הטענה - פטור":
המשנה מוסיפה תנאי נוסף לחיוב השבועה: ההודאה צריכה להיות מאותו סוג של דבר שבו נטענה הטענה. לדוגמה, אם התובע טוען "מאה חביות יין יש לי בידך", והנתבע משיב "מודה אני שאני חייב לך, אך חמישים חביות שיכר" - אין זו הודאה ממין הטענה, ואין הדבר נחשב מודה במקצת.
"כיצד?" - הדוגמאות המעשיות שבמשנה:
התביעה היא שתי כסף בלבד, ולא יותר, והנתבע משיב שאינו חייב אלא פרוטה - פטור. שכן לדרכו של רב, התביעה צריכה להיות שתי כסף ושווה פרוטה יחדיו, כדי שהכפירה תעמוד על שתי כסף שלמות, וכאן אין הכפירה שתי כסף.
ולהיפך: התביעה היא שתי כסף ופרוטה, והנתבע משיב שאינו חייב אלא פרוטה, ונמצאת כפירתו שתי כסף - חייב, שהרי כדברי רב הכפירה עומדת על שתי כסף שלמות.
כפירה מוחלטת: התובע טוען "מנה לי בידך", והנתבע משיב "אין לך בידי כלום" - פטור, שאין כאן מודה במקצת. אמנם מצינו לאורך הגמרא שאף בנסיבות של כפירה מוחלטת קיים חיוב שבועה, היא שבועת היסת, אולם זו נתקנה רק לאחר זמן המשנה, בימי הגמרא.
מודה במקצת פשוט: התובע טוען "מנה לי בידך", והנתבע משיב "אין לך בידי אלא חמישים דינר", שהם חצי מנה - חייב מדין מודה במקצת.
אולם אם טען "מנה לאבא היו בידך", והנתבע משיב "לא היו לאביך בידי אלא חמישים דינר" - פטור משבועת מודה במקצת, אף על פי שהודה שהיה חייב לאביו חמישים.
"מפני שהוא כמשיב אבידה":
טעם הפטור הוא ששקול הנתבע למי שמחזיר אבידה. התובע, האומר שלאביו היו חמישים בידו, טוען טענת ספק, שכן אין הוא יודע בוודאות - וכך מבינה הגמרא את טענתו. ומאחר שהטענה טענת ספק היא, והנתבע משיב מיוזמתו שאמנם חייב הוא, אך לא כל הסכום, אין מחייבים אותו שבועה. שהרי בהגינותו עשה עם התובע טובה בהודאתו, והרי הוא כמי שמחזיר אבידה שלא היה מחויב להחזירה, שכן ממילא לא הייתה כאן אלא טענת ספק. לפיכך אין רצוננו לחייבו שבועה בנסיבות אלו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרי שבועת מודה במקצת שבית דין מטיל מן התורה: הטענה בשתי כסף וההודאה בשווה פרוטה, בהבנת רב שהכפירה עצמה עומדת על שתי כסף; התנאי שההודאה תהיה ממין הטענה; והדוגמאות המעשיות - הפטור בכפירה מוחלטת, החיוב במודה במקצת, והפטור בטענת ספק מחמת היותו כמשיב אבידה.