שבועות, פרק ב', משנה א'. משנה זו מרחיבה את האמור במשנה הראשונה של פרק א', ומתארת מה בדיוק מתרחש במקרה של ידיעה סתומה. המשנה פותחת: "ידיעה סתומה שתיים שהן ארבע". במשנה הראשונה למדנו כי העניינים הכרוכים בשכחה שהאדם טמא, בשכחת בית המקדש או בשכחת הקודשים הם שתיים שהן ארבע - שתיים שהן באמת ארבע, וכעת באה המשנה ופורשת אותן.
המקרה הראשון - טומאה ואכילת קודשים:
"נטמא וידע, ונעלם ממנו הטומאה וזכור את הקודש" - אדם נטמא ויודע שהוא טמא, ולאחר מכן נשכחה ממנו טומאתו, אך הוא זוכר שהפריט שהוא עומד לאכול הוא קודשים.
"נעלם ממנו הקודש וזכור את הטומאה" - הוא שוכח שזהו בשר קודשים וסבור שזה בשר רגיל, אך זוכר שהוא טמא.
המשנה מוסיפה: "נעלם ממנו זה וזה" - כלומר ששכח משניהם. אין זה נמנה בכלל השתיים שהמשנה באה למנות, אך בוודאי כלול בהן.
"ואוכל את הקודש ולא ידע, ומשאכל ידע - הרי זה בעולה ויורד". הוא אינו זוכר שהוא טמא, או שאינו מבין שזה קודשים, ואוכל את הקודשים בלא ידיעה; ולאחר האכילה הוא נזכר שוב שהיה טמא ושזה היה קודשים. מאחר שיש כאן ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, והעלם בלבד בינתיים - הוא מביא קורבן עולה ויורד, כפי שהזכרנו קודם.
המקרה השני - טומאה וכניסה למקדש:
"נטמא וידע, ונעלם ממנו הטומאה וזכור את המקדש" - הוא טמא ויודע זאת, ולאחר מכן שוכח את טומאתו, אך זוכר שאזור זה הוא חלק מבית המקדש.
"נעלם ממנו המקדש וזכור את הטומאה" - הוא שוכח שזה חלק מבית המקדש, אך זוכר שהוא טמא.
וכן "נעלם ממנו זה וזה" - אם שכח את שניהם, גם זה בכלל.
"ונכנס למקדש ולא ידע, ומשיצא ידע - הרי זה בעולה ויורד". הוא נכנס למקדש בלא לדעת שהוא טמא או בלא לדעת שזהו המקדש, ולאחר צאתו נזכר שהיה טמא או שזה בית המקדש. גם כאן הוא מביא קורבן עולה ויורד, שכן יש כאן ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, ובינתיים העלם - שכחת בית המקדש, שכחת הקודשים או שכחת הטומאה.
לסיכום: במשנה זו פירשה המשנה את "שתיים שהן ארבע" שנשנו בפרק א': שני מקרים באכילת קודשים בטומאה (נעלמה ממנו הטומאה וזכור הקודש, או נעלם ממנו הקודש וזכורה הטומאה), ושני מקרים בכניסה למקדש בטומאה (נעלמה ממנו הטומאה וזכור המקדש, או נעלם ממנו המקדש וזכורה הטומאה), וכן המקרה שנעלמו ממנו שניהם. בכל אלו, כאשר יש ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים - הרי זה בעולה ויורד.