שבועות, פרק ז', משנה א'. המשנה שלפנינו מציגה רשימה שלמה של שבועות מדרבנן, שבהן הנשבע נוטל וגובה את תביעתו. משנה זו מונה את כולן ומפרטת את דיניה של הראשונה שבהן, ואילו השאר יידונו במשניות ההמשך.
המשנה פותחת: "כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין" - כל השבועות שיצרה התורה בנויות במתכונת אחת: הנתבע נשבע שדבריו אמת, ומכוח שבועתו אין הוא נדרש לשלם את הכספים הנתבעים ממנו. כך הוא בכל אופני השבועה מן התורה:
מודה במקצת - הנתבע המודה בחלק מן התביעה.
עד אחד - עד יחיד המעיד כנגדו.
שבועת השומרים - מי שהופקד בידו חפץ לשמירה, ואירע בחפץ דבר.
בכל המקרים הללו הנשבע נפטר מן התשלום.
"ואלו נשבעין ונוטלין":
כעת מונה המשנה את הדברים שהם מדרבנן - מקרים שבהם תיקנו חכמים תקנה, שאדם נשבע ועל בסיס שבועתו הוא גובה. נזכירם בקצרה, ולאחר מכן ניכנס לפירוט:
"השכיר" - פועל שכיר, ופרטי המקרה יתבארו במשנה עצמה.
"והנגזל" - מי שנגזל ממנו חפץ.
"והנחבל" - מי שקיבל חבלה.
"ושכנגדו חשוד על השבועה" - כאשר בעל הדין שכנגד היה אמור מן התורה להישבע, אך הוא חשוד מחמת אופיו שישקר בשבועתו ואין מאמינים לו. במקרה זה יכול התובע לגבות על סמך שבועתו שלו.
"והחנווני על פנקסו" - חנווני שרשם דבר מה בפנקסו, בספר החשבונות שלו. פרטי המקרה יתבארו בכמה משניות מכאן.
"השכיר כיצד?"
מהו בדיוק המקרה של פועל שכיר? השכיר אומר למעביד: "תן לי שכרי שיש לי בידך" - תן לי את שכרי המצוי בידך ואתה חייב לי. המעביד משיב: "נתתי" - כבר שילמתי לך. והפועל אומר שמעולם לא גבה. על יסוד טענה זו הוא רשאי להישבע ולגבות.
הגמרא מבארת את טעם התקנה: בעל הבית טרוד באותה שעה בפועליו הרבים, ולפיכך קשה לו לזכור למי נתן כסף ולמי לא נתן. הפועל, לעומתו, אדם אחד הוא, ונתן בעבודה זו את זיעתו ואת דמעותיו - ולכן הוא ער היטב לשאלה אם קיבל את שכרו אם לאו. משום כך מאמינים לו ומאפשרים לו לגבות.
אולם הגמרא מסייגת: דין זה נאמר רק עד הזמן שבו מוטל על המעביד לשלם לפועל. משהגיע אותו זמן - בעלות השחר או בשקיעת החמה, לפי מועד שכירתו של הפועל - ועבר הזמן שבו היה המעביד עובר, אילו לא שילם, על איסור התורה של הלנת שכר שכיר, מעתה מניחים שהמעביד זוכר היטב למי שילם ולמי לא שילם, שהרי לא היה מניח לעצמו לעבור על איסור תורה. בנקודה זו שוב אין הפועל נשבע ונוטל, אלא אם המעביד אומר ששילם - מאמינים לו. עדיין יהיה עליו להישבע שבועת כפירה מוחלטת, אך לא יהיה מקום לגבייה מצד הפועל.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק וסובר שלא בכל המקרים נשבע השכיר ונוטל, אלא רק במצב שיש בו הודאה במקצת. כיצד? השכיר תובע חמישים דינר עבור שכרו, ובעל הבית משיב שכבר נתן לו דינר זהב - השווה עשרים וחמישה דינרים רגילים. כלומר, בעל הבית מודה שעדיין נותרו בידו עשרים וחמישה דינרים, והרי הוא מודה במקצת. ואף על פי כן אין מאמינים לו, שכן כאמור מדובר בזמן שבו הוא טרוד בפועליו ואפשר שאינו זוכר, ולפיכך מאפשרים לשכיר להישבע ועל בסיס זה ליטול.
דווקא במקרה זה, שיש בו הודאה במקצת מצד המעביד - שאילו היה זוכר והיה בידו לזכור, היה נשבע מן התורה - שם תיקנו חכמים את תקנתם וקבעו שניתן להעביר את השבועה לצד השני, אל הפועל. אך במקרה שאין בו מודה במקצת, לדעת רבי יהודה לא היינו עושים כן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל "כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין", ולעומתו את תקנת חכמים במקרים שבהם "נשבעין ונוטלין": השכיר, הנגזל, הנחבל, מי שכנגדו חשוד על השבועה, והחנווני על פנקסו. עמדנו על דינו של השכיר - טעם התקנה בטרדתו של בעל הבית בפועליו, הגבלת הדין עד זמן חיוב התשלום, ושיטת רבי יהודה המצמצמת את התקנה למקרה של מודה במקצת. פרטיהם של שאר המקרים יתבארו במשניות הבאות.