שבועות, פרק ד', משנה א'. פרק זה פותח בדיון מעמיק בענייניה של שבועת העדות.
גדרה של שבועת העדות:
אדם הטוען כלפי חברו כי ידועה לו עדות שתסייע בידו, וחברו משיב שאינו יודע - רשאי התובע לומר לו: אף אם אינך יודע, השבע לי על כך. נשבע הלה שאינו יודע עדות, ולבסוף התברר שאכן ידע - מתחייב הוא להביא קרבן עולה ויורד.
במי נוהגת שבועת העדות:
"נוהגת באנשים ולא בנשים" - השבועה שייכת באנשים בלבד, שכן רק הם כשרים לעדות, לכל הפחות בדיני ממונות, ואילו נשים פסולות לה. משום כך, המשביע אישה שאינה יודעת עדות - אין בכך ממש, שהרי ממילא לא היה בידה להעיד.
"ברחוקין ולא בקרובין" - השבועה נוהגת דווקא במי שאינם קרובי משפחה, שהרי הקרוב פסול לעדות ואינו כשר לשמש עד.
"בכשרין ולא בפסולין" - רק במי שכשרים להעיד, ולא במי שנפסלו לעדות, כגון רשע שעבר על מצוות התורה וכיוצא בו.
"ואינו נוהג אלא בראוי להעיד":
לכאורה כבר נכללו כל אלו בדברים הקודמים, ומה באה תוספת זו לחדש? מבארת הגמרא כי אמירה זו באה לרבות - או ליתר דיוק, למעט - את המלך, שאינו יכול להעיד, כפי שנתבאר במסכת סנהדרין. ונוסף על המלך, באה היא לרבות אף את הפסולים לעדות מדרבנן, כגון המשחק בקוביא וכיוצא בו.
מפי עצמו ומפי אחרים:
השבועה נוהגת "בפני בית דין ושלא בפני בית דין" - בין שנשבע והכחיש בפני בית דין ובין שלא בפניו. ואולם, הדבר אמור דווקא כאשר השבועה היא "מפי עצמו": התובע דורש ממנו להעיד, והוא משיב מדעתו "שבועה שאיני יודע לך עדות" - זו שבועה מפי עצמו, ובה אין הבדל בין בפני בית דין ובין שלא בפניו.
לעומת זאת, כאשר השבועה היא "מפי אחרים", כלומר שהיא יוצאת מפיו של אדם אחר: התובע שואל את העדים אם יודעים הם לו עדות, והם משיבים בשלילה; מבקש הוא להשביעם ואומר להם "משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לו עדות שתבואו ותעידו", והם משיבים "אין אנו יודעין לך עדות". במקרה זה אין הם מוציאים שבועה מפיהם אלא כופרים בלבד בתגובה לשבועה, ואף אין הם עונים אמן - שהרי כבר למדנו במסכת כי העונה אמן הרי זה כמוציא שבועה מפיו, ושוב אין זה בגדר "מפי אחרים".
ונחלקו בדין זה:
רבי מאיר: במפי עצמו נוהגת השבועה בין בפני בית דין ובין שלא בפניו; אך במפי אחרים, אף אם לא ענו אמן אלא כפרו בלבד לאחר "משביע אני עליכם" - "אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין", שאין חיוב אלא אם נעשתה הכפירה בפני בית דין.
וחכמים אומרים: "בין מפי עצמו ובין מפי אחרים, אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין" - בין שנשבע מעצמו ובין שאחרים הוציאו את השבועה בפניו והוא כפר בה, אין חיוב אלא אם נעשתה הכפירה בפני בית דין.
מבארת הגמרא כי השבועה עצמה יכולה להיאמר אף מחוץ לבית דין, ורשאי התובע לומר "משביע אני עליכם" בכל מקום. עיקר דברי חכמים מכוון אל הכפירה: היא זו שחייבת להיעשות בפני בית דין, בין במפי אחרים ובוודאי במפי עצמו. אלא שבמפי עצמו הדבר הנעשה בבית דין הוא השבועה עצמה, שכן שם אין הכפירה נפרדת מן השבועה - השבועה היא היא הכפירה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרי שבועת העדות - הנשבע שאינו יודע עדות ומתברר שידע, מתחייב בקרבן עולה ויורד. השבועה נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים, בכשרים ולא בפסולים, ואינה נוהגת אלא בראוי להעיד, למעט המלך והפסולים לעדות מדרבנן. עוד עמדנו על החילוק בין שבועה מפי עצמו לשבועה מפי אחרים, ועל מחלוקת רבי מאיר וחכמים בשאלה אימתי נדרשת הכפירה להיעשות דווקא בפני בית דין.