שבועות, פרק ה', משנה א'. פרק זה עוסק בהלכות שבועת הפיקדון - אדם הנשבע ומכחיש שיש בידו רכוש השייך לזולתו. במשנה ראשונה זו נלמד כמה מן הרעיונות המקדימים של שבועת הפיקדון.
בדומה למשניות הקודמות במסכת זו, העוסקות בשבועות אחרות, מונה המשנה שורה של פרטים בשאלה על מי חלה שבועת הפיקדון:
"שבועת הפיקדון נוהגת באנשים ובנשים" - השבועה חלה על גברים ועל נשים כאחד, בניגוד לשבועת העדות שאינה נוהגת אלא בגברים.
"ברחוקים ובקרובים" - בין ששני הצדדים אינם קרובים זה לזה ובין שהם קרובי משפחה.
"בכשרים ובפסולים" - בין שהם כשרים לעדות ובין שהם פסולים לה. אף כאן, בשונה מדיני העדות.
"בפני בית דין ושלא בפני בית דין":
השבועה חלה בין שנעשתה בפני בית דין ובין שנעשתה שלא בפניו. ואולם דין זה אמור דווקא כאשר השבועה יוצאת מפי עצמו - הנתבע, שנשאל אם הפיקדון מצוי בידו, נשבע בעצמו.
כפי שהוזכר קודם לכן, אף כאשר התובע אומר לנתבע כי החפץ שלו בידו ומבקש ממנו להישבע על כך, והנתבע עונה "אמן" - נחשב הדבר כשבועה מפי עצמו. בכל אופן שהשבועה היא מפי עצמו, בין שנשבע בפיו ובין שענה אמן, חייב בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין.
אך כאשר השבועה היא מפי אחרים - שאין הנתבע עונה אמן, אלא שהתובע אומר לו "משביע אני עליך שבועה", והוא כופר ואומר "אין לי" - נחלקו בדבר:
רבי מאיר: "אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין" - אין הוא חייב בשבועת הפיקדון עד שתיעשה הכפירה בבית דין עצמו, ולא מחוצה לו.
וחכמים אומרים: "בין מפי עצמו בין מפי אחרים... כיוון שכפר בו חייב" - אין הבדל בין שנשבע מפי עצמו ובין שהושבע מפי אחרים; כיוון שכפר והכחיש, בין בבית דין ובין שלא בבית דין, חייב בשבועת הפיקדון.
זדון השבועה ושגגתה:
מכאן עוברת המשנה לדון בכוונה: "וחייב על זדון השבועה ועל שגגה עם זדון הפיקדון". שני אופנים של חיוב לפנינו:
זדון השבועה: מזיד - יודע שהוא משקר בשעת השבועה, יודע שכספו של חברו בידו, ויודע שאם יישבע לשקר יתחייב להביא קרבן בעטיה.
שגגה עם זדון הפיקדון: יודע שאין הוא אומר אמת, אך אינו מודע לתוצאה - שיתחייב בהבאת קרבן.
לעומת זאת, פטור בשני מצבים אלה:
סבר שנשבע אמת, וסבר שאכן אין חפצו של חברו בידו משום ששכח מן הפיקדון ולא נתן דעתו עליו - הרי זה פטור.
לא ידע כלל שאסור להישבע לשקר - אף שהדבר נשמע מפליא, אם אין האדם מבין שהתורה אוסרת דבר כזה, אף זה נחשב שוגג והוא פטור.
מה מתחייב הנשבע:
על אותו זדון מחייבת התורה קרבן - איל בשווי של שני שקלים לפחות. נוסף על הבאת הקרבן, עליו להשיב כמובן את הקרן שהוא חייב, וכן לשלם קנס של חומש: תוספת של עשרים וחמישה אחוזים משווי החפץ, שבצירופה מהווה חמישית מן הסך הכולל. נמצא שעליו להביא את הקרן ואת החומש, נוסף על הקרבן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שבועת הפיקדון נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים; כי כאשר השבועה מפי עצמו - לרבות עניית אמן - חייב בין בפני בית דין ובין שלא בפניו, ואילו במושבע מפי אחרים נחלקו רבי מאיר, המצריך כפירה בבית דין, וחכמים המחייבים בכל מקרה משכפר; כי החיוב הוא על זדון השבועה ועל שגגה עם זדון הפיקדון, ולא על שוגג גמור; ולבסוף - חיובו של הנשבע בקרבן איל, ובהשבת הקרן בתוספת חומש.