שבועות, פרק ג', משנה א'. בפרקים הקודמים עסקנו בהרחבה בידיעת הטומאה, וכעת אנו נכנסים סוף סוף לדיון בשבועות עצמן. כבר במשנה הראשונה של המסכת נאמר "שבועות שתיים שהן ארבע" - שתי צורות של שבועה שהן בפועל ארבע, וכדלהלן:
"שבועה שאוכל" - שבועה על העתיד, שיאכל.
"שלא אוכל" - שבועה על העתיד, שלא יאכל.
"שאכלתי" - שבועה על העבר, שכבר אכל.
"שלא אכלתי" - שבועה על העבר, שלא אכל.
שיעור האכילה - מחלוקת רבי עקיבא וחכמים:
המשנה עוברת לדון בשאלה כמה צריך אדם לאכול כדי לעבור על שבועתו: "שבועה שלא אוכל, ואכל כל שהוא - חייב, דברי רבי עקיבא". כלומר, אף שאכל פחות מכזית, שהוא השיעור הרגיל בתורה, ולא אכל אלא מעט - לדעת רבי עקיבא חייב.
על כך הקשו לו חכמים: "היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב?" - היכן מצאנו בתורה שאדם האוכל דבר האסור עליו יתחייב באכילת כל שהוא? באכילת חזיר השיעור הוא כזית; אף ביום הכיפורים, שאין שיעורו כזית אלא כשיעור יישוב הדעת ('סומי דעתיה'), מעט גדול מכזית - סוף סוף יש שם שיעור. ומניין, אם כן, שיעור של כל שהוא?
השיב להם רבי עקיבא: "והיכן מצינו מדבר ומביא קרבן?" - היכן מצאנו אדם שמכוח דיבורו בלבד מתחייב בקרבן? כוונתו היא: הרי בשעה שנשבע לא עשה עבירה כלל - אין זו קללת השם חס ושלום או כיוצא בזה - ואף מעשה לא עשה באותה שעה, ובכל זאת מכוח דיבורו הוא בא לידי חיוב קרבן.
מוכרח, אפוא, שהקרבן בא על ביטול הדיבור - על שעשה מעשה הנוגד את מה שהוציא מפיו. ואם החיוב הוא על הפעולה שכנגד דבריו, אין זה תלוי כלל בשיעור האכילה, שהרי עיקר העניין הוא שפעל בניגוד למה שאמר. וכיוון שהאומר שלא יאכל, דעתו וכוונתו שלא לאכול כלל, נמצא שאף באכילת כל שהוא עבר על דיבורו.
שתייה בכלל אכילה:
מן המחלוקת נעבור לדין שהכול מודים בו: "שבועה שלא אוכל, ואכל ושתה - אינו חייב אלא אחת". הטעם לכך הוא שהשתייה נכללת בכלל האכילה, ואף אמרה הגמרא שהנשבע שלא יאכל ושתה בלבד - חייב, משום ששתייה בכלל אכילה.
שתי סיבות לדבר:
מצד הסברה: אדם האומר לחברו "בוא וטעם עמי משהו", נכנסים ואוכלים ושותים - השתייה כלולה מאליה בלשון האכילה.
מן הפסוק: נאמר בדברים "ואכלת לפני ה' אלוקיך", והכתוב מונה שם פרטים אחדים: "מעשר דגנך" - מעשר שני של תבואתך, "תירושך ויצהרך" - והתירוש הוא יין, דהיינו משקה, ואף על פי כן נקט הכתוב לשון אכילה.
"שבועה שלא אוכל ושלא אשתה":
אולם ממשיכה המשנה: אם פירש את שניהם ואמר "לא אוכל ולא אשתה", ואכל ושתה - חייב שתיים. וכאן יש לבאר: הלוא כלל בידינו ש"אין שבועה חלה על שבועה", שמשעה שחלה שבועה אחת אין שבועה נוספת חלה עליה. ואם כן, כיוון שנשבע שלא יאכל והשתייה בכלל אכילה, מדוע יתחייב אף על השבועה שלא ישתה?
ההבדל הוא בכך שאמנם האומר "שבועה שלא אוכל" סתם, ואינו מוסיף דבר - השתייה נכללת בשבועתו; אך אם מיד לאחר מכן הוסיף ונשבע שלא ישתה, הרי גילה דעתו שבאומרו "לא אוכל" נתכוון לאכילה בלבד. נמצא שהשתייה לא נכללה כלל בשבועה הראשונה, ואלו שתי שבועות עצמאיות - ולפיכך, אם אכל ושתה, חייב שתיים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים בשיעור האכילה שעליה מתחייב הנשבע - לדעת רבי עקיבא אף בכל שהוא, שכן החיוב בא על ביטול הדיבור ולא על שיעור האכילה. עוד למדנו ששתייה בכלל אכילה, מצד הסברה ומן הכתוב "ואכלת... תירושך ויצהרך", ולפיכך הנשבע שלא יאכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת; ואילו המפרש בשבועתו גם שלא ישתה - גילה שכוונתו הראשונה לאכילה בלבד, ומשום כך חייב שתיים.