שבועת הפיקדון, משנה א'. משנה זו פותחת את הדיון בעניין שבועת השומרים: אדם השומר על חפץ, וארע לחפץ דבר מה - בנסיבות מסוימות בכוחו להישבע ובכך להיחשב פטור, ואינו חייב בתשלום.
"ארבעה שומרים הן":
שומר חינם - השומר על החפץ ללא תשלום.
השואל - הלווה את החפץ לשימושו.
נושא שכר - שומר שכר, המקבל תשלום עבור שמירתו.
השוכר - השוכר את החפץ.
בשתי הקטגוריות האחרונות, כפי שנראה, ההלכה זהה.
"שומר חינם נשבע על הכל":
השומר שאינו מקבל שכר נשבע על כל דבר שארע לחפץ: אם נאבד, אם נגנב, אם ארע לו אונס או שמת - בכל אלו בכוחו להישבע ולהיפטר. ועל מה הוא נשבע? שלא היה פושע ולא התרשל בשמירתו, שכן על רשלנות חייב אף שומר חינם.
השואל:
השואל עומד בקצה השני. מאחר שכל ההנאה שלו והוא מקבל את החפץ בחינם, עליו לשלם על הכל - על כל דבר שיארע לו. אולם אם מתה הבהמה במהלך עבודתה הרגילה, זהו "מתה מחמת מלאכה", ועל כך הוא פטור. כלומר, אף שככלל חובת התשלום מוטלת עליו בכל מקרה, במקרה זה ייחשב פטור.
נושא שכר והשוכר:
שומר שכר ושוכר "נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה" - שלושה סוגי אונס, דברים המתרחשים בעל כורחו של אדם: הבהמה נשברה, כלומר נשבר אחד מאיבריה; או שנשבתה; או שמתה. אלו עניינים שאינם בשליטתו. על פריטים אלו נשבעים נושא השכר והשוכר שלא היו פושעים, שלא התרשלו ואפשרו לכך לקרות, ושאכן כך ארע לה.
"ומשלם את האבדה ואת הגנבה" - אך אם אבד החפץ או נגנב, עליהם לשלם. על אלו הם אחראים, שכן דברים אלו נחשבים כמצויים הרבה יותר בגדר יכולתם לשמור עליהם.
לסיכום: ארבעה שומרים הם - שומר חינם, שואל, נושא שכר ושוכר. שומר חינם נשבע על הכל ונפטר, ובלבד שלא פשע; השואל משלם על הכל, ופטור רק ב"מתה מחמת מלאכה"; ואילו נושא שכר והשוכר, שדינם שווה, נשבעים על השבורה, השבויה והמתה, ומשלמים על האבדה ועל הגנבה.