לפנינו משנה ט' בפרק ט' של מסכת שביעית. כדי לעמוד על תוכנה, עלינו לחזור אל מחלוקת בית שמאי ובית הלל שנשנתה בפרק הרביעי של המסכת.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל ב'החזקת טובה':
בית שמאי: אסור להחזיק טובה - כלומר, לומר תודה - למי שנתן לו מפירות שביעית. בעל 'תפארת ישראל' מבאר זאת בשני אופנים: בפרק הרביעי הוא מסביר שההודיה מלמדת שיש לנותן בעלות על הפירות, וממילא נראים הם כ'משומר' שאינו מותר בשביעית; וכאן בפרק זה הוא מסביר שההודיה נראית כסחורה, כאילו הנותן עושה בפירות מסחר. כך או כך, יש בכך הראיית בעלות, ולפיכך אין להחזיק לו טובה ולהביע את ההכרה שאדם מביע בשעה שהוא אומר תודה.
בית הלל: הדבר מותר.
לשון המשנה:
"מי שהיו לו פירות שביעית שנתנו לו בירושה או שניתנו לו במתנה" - אדם שבידו פירות שביעית שהגיעו אליו בירושה או במתנה.
רבי אליעזר אומר: "ינתנו לאוכליהן" - אין הוא אוכלם לעצמו לבדו, אלא אוכלם יחד עם אדם אחר. הטעם, כפי שמבארים המפרשים, הוא שרבי אליעזר סובר כבית שמאי שאין להחזיק טובה, וכדי למזער את החזקת הטובה ואת הכרת התודה - מוטל עליו לאכול את הפירות עם אחרים.
בעל 'תפארת ישראל' מציין כאן שקשה מאוד להחזיק טובה ולהביע הכרת הטוב כלפי מי שהוריש לו את הפירות, שהרי המוריש כבר אינו בין החיים, ולמעשה אין הדבר אפשרי כלל. אלא שלמעשה נמצאנו דנים במקרה שאף אם אין החזקת טובה, בכל זאת קבע רבי אליעזר כלל: מפני שבתרחיש שבו כן ניתן להחזיק טובה, קבעו שאסור לו לאכול את הפירות לבדו אלא עם אחרים - כי בתרחיש כזה, אילו היה יכול לאכול לבדו, היה מחזיק טובה בקלות רבה יותר, ולא היה מוגבל ומחויב לאכול עם אנשים אחרים.
"וחכמים אומרים: אין החוטא נשכר" - חכמים חולקים וסוברים שבתוכנית זו עדיין מפיק ה'חוטא' את שכרו. אין הכוונה לאדם החוטא ממש, אלא למי שעלול להחזיק טובה: אף באכילה עם אחרים הוא עתיד להחזיק טובה, שהרי הוא עצמו נהנה מן הפירות. לפיכך אומרים חכמים: "ימכרו לאחרים ודמיהם יתחלקו לכל אדם" - ימכור את הפירות לאחרים, והכספים שיתקבל תמורתם יתחלקו לאנשים אחרים, ובאופן זה לא יקבל מהם הנאה כלל.
ראוי לציין כי חכמים עצמם סוברים כבית הלל, שמותר להחזיק טובה, ולא באו כאן אלא לדבר לדבריו של רבי אליעזר: אליבא דשיטתו, שאסור להחזיק טובה, אין די בתוכניתו לאכול את הפירות עם אנשים אחרים; כדי שלא להחזיק טובה כלל, היה עליו לוודא שאינו מקבל מהם שום הנאה.
האוכל מעיסת שביעית:
המשנה מסיימת בהלכה נוספת: "האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה - חייב מיתה" - האוכל מעיסה שנעשתה מפירות שביעית קודם שהופרשה ממנה חלה, חייב מיתה כדין אוכל טבל. כלומר, לא רק בהיעדר הפרשת תרומות ומעשרות נאמר דין זה, אלא אף בהיעדר הפרשת חלה.
כוונת המשנה היא שאף על פי שהפירות באים משביעית, מוטלת עליו חובת הפרשת חלה, ואם אינו מפריש - חייב מיתה כבכל שנה אחרת. והטעם: שביעית אמנם פטורה מתרומות ומעשרות, אך זאת משום שהם מתחייבים בשלב מוקדם בהרבה בתהליך; ואילו חלה, שאינה תלויה ומתחייבת אלא לאחר עשיית העיסה, חובה להפרישה אף בשנת השביעית.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי אליעזר וחכמים בדין פירות שביעית שהגיעו לאדם בירושה או במתנה. רבי אליעזר, הסובר כבית שמאי שאין להחזיק טובה, מורה שיאכלם עם אחרים ולא לבדו; וחכמים, הסוברים כבית הלל ומדברים לשיטתו, משיבים ש"אין החוטא נשכר", ולפיכך לשיטת רבי אליעזר עליו למכור את הפירות ולחלק את דמיהם לכל אדם, כדי שלא ייהנה מהם כלל. בסופה למדנו שאף פירות שביעית אינם פטורים מהפרשת חלה, שכן חובת החלה מתחייבת רק לאחר עשיית העיסה, והאוכל מעיסה שלא הורמה חלתה חייב מיתה כדין אוכל טבל.