שביעית פרק ט', משנה ח'. משנה זו מתארת את מנגנון מצוות הביעור, ואנו נבאר אותה על פי שיטת הרמב"ן.
כבר במשנה השנייה בפרק זה דנו בכך שנחלקו הדעות בגדר הביעור:
שיטת הרמב"ם: יש להשמיד את הפירות בפועל.
שיטת הרמב"ן: הביעור הוא הפקרת הפירות - להפקירם ולהעמידם כהפקר לכל.
לשון המשנה:
"מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור" - אדם שברשותו פירות שביעית, והגיע זמן הביעור של אותו סוג פרי. ראוי לציין כי הברייתא במסכת פסחים נוקבת בזמנים מדויקים לסוגי פירות שונים, וכל הזמנים הללו ניתנים בשנה השמינית, השנה שלאחר השמיטה:
ענבים - עד פסח.
זיתים - עד שבועות.
תאנים יבשות - עד חנוכה.
תמרים - עד פורים.
בהגיע הזמן האמור בכל פרי ופרי - "מחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד": מחלק שווי של שלוש סעודות מכל סוג פרי לכל אדם, ובכלל זה אנשי ביתו, חבריו ומכריו. את הנותר, כלשון התוספתא, מניח בפתח ביתו ומכריז: "אחינו בית ישראל" - כל מי שצריך, יבוא וייקח.
מי אוכל לאחר הביעור?
זוהי השאלה שבה עוסקת המשנה: לאחר שנעשה מעשה הביעור והפירות הופקרו, מי רשאי לאכול מהם?
רבי יהודה: "והעני אוכל אחר הביעור, אבל לא העשירים" - רק העניים אוכלים לאחר הביעור, ולא העשירים.
רבי יוסי: "אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור" - הן העניים והן העשירים אוכלים לאחר שהופקרו הפירות.
יש להבהיר כי 'עשירים' ו'עניים' כאן אינם במשמעות של עושר ממשי: 'עני' הוא כל מי שאינו בעל השדה, ו'עשיר' הוא בעל השדה. הנושא הנדון הוא, אם כן, האם רשאי בעל השדה עצמו לאכול לאחר הביעור, או שרק מי שאינו בעל השדה. לדעת רבי יהודה, רק מי שאינו בעל השדה אוכל, והבעלים אינם יכולים לזכות בפירות בשנית.
שיטת הרמב"ם ונוסח המשנה:
לדעת הרמב"ם, שביעור פירושו חובת השמדה - כיצד יתפרשו דברי משנתנו? הרמב"ם אחז בגירסה שונה במשנה: לדעת רבי יוסי, בין עני ובין עשיר אינם אוכלים לאחר הביעור, משום שחובה להשמיד את הפירות. לפי הנוסח שלפנינו, לעומת זאת, שתי הקבוצות אוכלות לאחר הביעור.
מטעם זה מתיישבת משנתנו, כנוסח שלפנינו, על נכון יותר לשיטת הרמב"ן, שגדר הביעור הוא עשיית הפירות הפקר.