לפנינו משנה ו' בפרק ז' של מסכת שביעית, העוסקת בקביעת זמני הביעור לעשבים ולעלים - בין שנלקטו לחים ובין שנלקטו יבשים.
המלקט עשבים לחים:
המשנה פותחת: "המלקט עשבים לחים - עד שייבש המתוק". אדם שליקט עשבים לחים הראויים לאכילה, מותר לו לאכול מהם עד זמן הביעור, וזמן הביעור בהם הוא "עד שייבש המתוק". מהי אותה מתיקות? הכוונה ללחות שבאדמה: משהתייבשה הלחות - וזה זמן מסוים שהיה מוכר להם - יודע האדם כי הגיע זמן הביעור לעשבים הלחים הראויים לאכילה, ומאותה נקודה מוטל עליו לבערם.
המלקט מן היבש:
המלקט מעשבים יבשים - זמן הביעור בהם הוא "עד שתרד רביעה שנייה".
מהי "רביעה שנייה"?
בארץ ישראל שלושה זמני גשמים בסתיו, ובשאלה מתי בדיוק הם חלים נחלקו התנאים במשנה במסכת תענית:
רבי מאיר: ג' בחשוון, ז' בו וכ"ג בו. לדבריו הרביעה השנייה, האמצעית, היא בז' במרחשוון.
רבי יהודה: ז', י"ז וכ"ג. לדבריו האמצעית היא בי"ז ולא בז'.
רבי יוסי: י"ז, כ"ג וראש חודש כסלו. לדבריו האמצעית היא בכ"ג.
משנתנו עולה עם כל אחת מן השיטות, שכן בכולן מדובר באותו גשם אמצעי. עד אותה נקודה רשאי האדם לנצל את העשבים היבשים לאכילה.
עלי קנים ועלי גפנים:
"ועלי קנים ועלי גפנים - עד שיישרו מעוויין" - עלי הקנים והעלים של גפני הענבים, זמן הביעור שלהם הוא עד שהם נושרים מגבעוליהם. והמלקט את העלים הללו כשהם יבשים - זמן הביעור בהם מגיע עם ירידת הרביעה השנייה, כאמור לעיל.
שיטת רבי עקיבא:
"רבי עקיבא אומר: בכולן עד שתרד רביעה שנייה" - בכל מה שהוזכר במשנתנו: העשבים הלחים, העשבים היבשים והעלים, בין לחים ובין יבשים - זמן הביעור לכולם אחד, בעת ירידת הרביעה השנייה בסתיו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את זמני הביעור לעשבים ולעלים - בעשבים לחים "עד שייבש המתוק", היא הלחות שבאדמה; בעשבים יבשים ובעלים יבשים עד ירידת הרביעה השנייה; ובעלי קנים וגפנים עד שהם נושרים מגבעוליהם. עמדנו על זהותה של הרביעה השנייה לשיטות רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי, וראינו כי רבי עקיבא משווה את כולם לזמן אחד - ירידת הרביעה השנייה.